גיליתי את מעיין הנעורים בסמינר של טוני רובינס!!!

לפני חצי שנה חגגתי 40. 

אני חווה אותו לפי הספר. מחפשת משמעות. מרגישה שעליתי לרמת מודעות ותבונה גדולה יותר. לומדת ונכנסת לעומק של המון תכנים חדשים ומרתקים. נוסף לזה ניתוח מניעתי להסרת שחלות שעשיתי לפני כמעט שנה https://henatlas.blogspot.com/2018/08/40-brca1.html שהכניס אותי ישירות לגיל המעבר (אמיתי. לא כביטוי). ולמרות שאני לוקחת הורמונים, מה לעשות, יש תופעות שבכל זאת משפיעות עלי. 

הבעיה העיקרית - אני עייפה. כל הזמן. אם פעם הייתי אשה אנרגטית, חיונית ומלאת תשוקה, שקצת קשה לה לקום בבוקר אבל בלילות היא חוגגת, לאחרונה קשה לי לקום בבוקר, באמצע היום קשה לי להחזיק את עצמי ובערב אני נשפכת לישון מול הטלויזיה, גם בשעות מוקדמות כמו שמונה בערב. הזוי!!! מעבר לזה, נכנסתי לאחרונה למין איזור נוחות כזה שהכל טוב לי ונוח לי בחיים (טפו טפו!!!), ואיבדתי משהו מהרעב המטורף לחיים שפעם היה חלק בלתי נפרד ממני.

עד ש... בפסח האחרון הגעתי ללונדון, לסמינר  UPW unleash the power within) ) של טוני רובינס, האיש והאנרגיה (למי שלא מכיר, מדובר בקואוצ'ר מספר 1 בעולם...אחד האנשים החכמים והמשפיעים ביותר).

וגיליתי את מעיין הנעורים!!! הרגשתי שחזרתי אחורה 20 שנה בזמן. ממש ככה. בתחושה שלי חזרתי לתקופת הנעורים הפראית וההרפתקנית שלי שהתפרשה עד לסוף שנות העשרים של חיי.

עד עכשיו, כל פעם שאני נזכרת במה שעברתי שם אני מתרגשת עד דמעות מעוצמת החוויה.

קודם כל, פגשתי במסע הזה אנשים מרתקים, שבחיים לא הייתי מדברת איתם בשגרה שלי פה בארץ. מצד אחד, חבר'ה מאוד צעירים וכל כך חכמים, מצד שני, רב ומרצה לקבלה שבעבר היה חרדי במאה שערים – איפה הייתי מדברת איתו פה בארץ? המפגש בינינו בחיים לא היה קורה כאן.  דווקא איתו היתה לי שיחה מרתקת, עמוקה, מכילה ומפילת אסימונים עד דמעות. הרגשתי כמו בטיול של אחרי צבא - כשפוגשים אנשים מכל העולם, ומפתחים שיחות עומק על החיים בכל הזדמנות – במטוס, בפאב בערב, או באוטובוס בדרך למלון.

וחשוב יותר, היה גם הסמינר עצמו. ללא ספק החוויה הכי מטורפת שעברתי בחיי. ועברתי כמה חוויות מטורפות... אבל משהו בסמינר החזיר אותי לחיים. החזיר לי את הבעירה הפנימית הזאת. חיבר אותי עמוק פנימה בצורה שאף אחד מהחיפושים שלי לא עשה בעבר. ולא התחלתי לחפש אתמול...אני 20 שנה בעולם המודעות וההתפתחות האישית.

הדבר העיקרי שלמדתי בסמינר הוא שמה שהכי חשוב בחיים שלנו זה אנרגיה!!! שמי שיש לו אנרגיה גבוהה וטובה יכול לעשות הכל! ופתאום הרגשתי שטוני מדבר עלי. על הכאב שלי. על מה שאיבדתי עם השנים. וישבתי מרותקת. בעצם יותר מדויק – חצי מהזמן עמדתי. או יותר נכון – התקרחנתי, רקדתי וקפצתי בשיא האנרגיה, כאילו אין מחר, אני ועוד 11,000 איש. בקטנה. וקחו בחשבון שהסמינר ארך 4 ימים מהבוקר עד הלילה, בלי הפסקות כמעט בכלל (אולי הפסקה אחת ביום, בימים הטובים, כשטוני פינק אותנו...), לא היה זמן לאוכל, קפה, או אפילו פיפי, וכבר בקושי הרגשתי את הגוף שלי מרוב ריקודים. אבל את השמחה בלב ואת האנרגיה הרגשתי גם הרגשתי.

השיטה של טוני להעברת תכנים שונה מכל מה שחוויתי עד היום. אני מאוד אוהבת ללמוד, אבל בדרך כלל הלמידה היא די פאסיבית. וטוני הסביר שלמידה משמעותית, לטווח ארוך, שיוצרת שינוי מתמשך, מתרחשת כאשר אנחנו משלבים את כל הגוף בחוויה. כאשר אנו מכניסים את עצמינו לאנרגיה גבוהה וטובה, לעוצמה רגשית גבוהה, מה שנקרא בשפתו peak state. ואז זה נקלט בגוף. והגוף זוכר. כמו לרכוב על אופניים. ולכן, במשך 4 ימי הסמינר האינטנסיביים, אחרי כל כלי שלמדנו או אחרי כל קטע פרונטלי של בערך 20 דקות – כל הקהל (11 אלף איש! כבר אמרתי?פסיכי!!!) נעמד על רגליו והתחיל לרקוד ולקפוץ בטירוף לצלילי שירי דאנס ופופ (עד כמה שאני מבינה במוזיקה, ואני לא) בקרחנות מטורפות שגרמו לי להרגיש שאני במסיבת טבע מטורפת ענקית! האנרגיה שנוצרה שם לא דומה לשום דבר אחר שחוויתי בחיי. זו עוצמה ששמורה לטוני ולטוני בלבד. שהוא פצצת אנרגיה בפני עצמו. לא להאמין שהחיה הזה חגג עכשיו 60.

כמעט הצלחתי לגעת בו :) אולי בפעם הבאה

בסמינר של טוני למדתי להפסיק להגדיר את עצמי לפי הגדרות העבר שכובלות וחוסמות אותי ואת ההתפתחות שלי. כי הכל מתחיל ונגמר בהגדרה העצמית שלנו לעצמינו. ולכן בסמינר העזתי להגדיר את עצמי בצורה חדשה – למשל, כאישה שאוכלת בריא (מה שלא העזתי לעשות עד היום בגלל מלאאא אמונות מגבילות שלי על עצמי ועל אכילה בריאה).

שלא לדבר על זה שבסוף היום הראשון של הסמינר הלכתי על גחלים לוהטות בטמפרטורה של 2000 מעלות!!! ושרדתי כדי לספר!!! מה שלימד אותי שאני יכולה הכל!!! ושהכל זה עניין של מצב תודעתי ואנרגטי.

בחזרה מההליכה על הגחלים, עם האיפור המרוח מהבכי וההתרגשות

בין השאר, טוני לימד אותנו שהבעיה העיקרית בהצבת מטרות אצל רובינו היא שאנו יוצרים מטרות שדורשות מאיתנו מוטיבציה של דחיפה. מטרה שדורשת ממני להתאמץ כדי להשיג אותה. למשל – להוריד 10 קילו. זה דורש המון כוח רצון. והבעיה העיקרית עם זה היא שכוח הרצון הוא מוגבל ומתכלה בשלב מסוים. 

אבל יש סוג נוסף של מוטיבציה, כזו שבאמת עובדת – מוטיבציה של משיכה. מטרה שמושכת אותנו. כמו לטעום גלידה נורא טעימה ופתאום מושכים אותה מאיתנו ואנו משתוקקים לעוד מהטעם הנפלא הזה. וזה מה שטוני יצר בסמינר הזה. הוא נתן לי לטעום ממעיין הנעורים. הראה לי שאני יכולה להרגיש חיונית, אנרגטית ובעלת תשוקה עצומה. ואז הסמינר נגמר. לא לפני שעברתי שם המון תהליכים עמוקים מטורפים שהייתי מאוד סקפטית האם הם באמת יעשו משהו. האם זה ישרוד את החזרה לשגרה. כי בדרך כלל, יש לי מין הרגל כזה ללמוד המון המון המון וליישם אחוז קטן מאוד מכל מה שלמדתי. החלק של היישום הוא מאוד בעייתי אצלי. יותר נכון – כך זה היה בעבר.

והפלא ופלא, מאז שחזרתי, לא רק שאני מיישמת דברים, אלא כל יום אני מוצאת את עצמי מוסיפה עוד ריטואל לארסנל של האני החדשה שיצרתי לעצמי. האני המשופרת. והכנסתי את עצמי למומנטום שמניע את עצמו. וזה, גבירותיי ורבותיי, לא קרה לי מעולם.

מאז שחזרתי, התחלתי לקום כל בוקר בשש להליכה

כמו שטוני אומר, האושר נמצא בצמיחה והתפתחות. ואפילו אם עכשיו מושלם לי, אם אשאר באותו מקום אהפוך להיות אומללה בסופו של דבר ולכן אני נהנית כל יום לעלות למדרגה הבאה של עצמי. אז התחלתי לקום כל בוקר בשש (אני! האשה שתמיד היו צריכים לגרד אותה מהמיטה!!!), לעשות מדיטציה שמכניסה אותי לתדר גבוה ולהכרת תודה, ואז לצאת להליכה של חצי שעה ובסוף אני מכינה לעצמי ולמשפחה ולכל מי שמבקר אותי באותו יום שייק בריאות ירוק (אני! שבחיים לא קניתי חסה חוץ מלכבוד ליל הסדר בכיתות של הילדים), והכל, באופן בלתי ניתן לתפיסה, בלי מאמץ!!!

אז מסתבר שהכל אפשרי. בכל נקודת זמן.

ושאפשר לעשות שינויים מטורפים בלי מאמץ.

אם עושים אותם בצורה הנכונה ובעזרת הכלים הנכונים.

והכי חשוב – תודה עליך, טוני.

מחכה כבר לפעם הבאה...

שלכם באהבה,

התנועה לשחרור האישה

יש משהו מאוד משחרר בלהיות בת 40.
אמנם, מצד אחד, הגוף שלי משתנה מול העיניים שלי (ולא לטובה...) - עובדה די קשה לעיכול. אני מבינה שאני כבר בחיים לא אראה כמו בת 20, ואני מבינה גם שיש כל מיני דברים שכבר לא יקרו בחיים. למשל, אפילו אם, במקרה הכי טוב, אגשים את החלום שלי להיות שחקנית, אני כבר לא אלוהק בחיים לתפקיד בת ה20 הכוסית והפלרטטנית שיכלתי לשחק בצורה כל כך משכנעת... לפני 20 שנה. מאוחר מדי. עם כל הצער שבדבר, צריך לומר את האמת המרה - יש חלומות שיש להם דדליין!
אני גם לא יכולה ללכת ללמוד משחק 3 שנים כמו שצריך, כי יש מגבלת גיל...לפחות בארץ.  אני כבר לא יכולה לנסוע להיזרק בהודו במשך כמה חודשים טובים עם עצמי ולעשות מדיטציות וויפסנות מהבוקר עד הלילה, כי יש לי (תודה לאל!!!) בעל וילדים שאני מאוד אוהבת ושהם חלק בלתי נפרד ממני (אולי עוד 20 שנה ככה אוכל לטוס בלי לדאוג לילדים, אבל אז אני כבר אהיה בת 60...שזה מפחיד לא פחות, והחוויה תהיה אחרת). ויש כמובן עוד הרבה דברים שאני כבר לא יכולה לעשות...קטע. צריך לעכל את זה.

עדיין חולמת להיות שחקנית...

מצד שני, יש בזה משהו מאוד משחרר.
לפני כמה ימים הייתי עם אפי, בעלי, בחתונה מדהימה. כולם היו שם יפים ויפות. ובעיקר - היו שם מלא בנות 20 פלוס, יפות ומקסימות. הבטתי בהן ופתאום חשבתי לעצמי - איזה קטע, אני כבר לא בתחרות איתן. אם בעבר סיטואציה כזו היתה גורמת לי לקנא ולהילחץ שהן יותר יפות ורזות ממני, הפעם קלטתי שאני חופשיה מההשוואות. כי אי אפשר באמת להשוות בינינו. הן תפוזים ואני תפוח. בשל מאוד... ההשוואה לא רלוונטית. אם כבר בא לי להשוות לאחרות, כמו שכולנו כל כך רגילים למרות שזה כל כך רע לנו, יותר נכון לי להשוות את עצמי לבנות גילי. ושם כבר הרבה יותר נוח לי בשלב זה של חיי.

אי אפשר להשוות תפוזים לתפוחים...

 ואפרופו השוואות, מעניין שדווקא בצעירותי, כשנראיתי פצצה, הרגשתי תמיד נחותה לעומת כולן. ודווקא היום, כשאני כבר לא כזו פצצה כמו פעם, אני תמיד מרגישה בעלת ערך. אולי כי היום אני מתבוננת על עצמי לעומק. ולא רק על החיצוניות. אז לחיצוניות יש פחות משקל במשוואה הכוללת. אני גם יותר ויותר משתדלת להשוות את עצמי של היום לעצמי של פעם, ולבחון במה התפתחתי ומה אני רוצה עוד לשפר. בניגוד לפעם, שהסתכלתי בעיקר החוצה על אחרים, ולא פנימה לתוך עצמי. השוויתי את עצמי בעיקר לאחרות, וזה תמיד עשה לי רע. כי כשאנחנו משווים את עצמינו לאנשים אחרים, תמיד יהיה מישהו יותר טוב, יפה, חכם או מוצלח מאיתנו, ולכן כדאי לנסות להמנע מהשוואות כאלה עד כמה שניתן. למרות שזה לא פשוט.

כבר לא צריכה להשוות את עצמי אליהן...

וכשאני מסתכלת על עצמי, אני מזהה שיש משהו מבחינתי בגיל הזה שהוא הרבה יותר נוח. נינוח. הרבה פחות מתאמץ.  אם פעם הייתי מאוד מתאמצת להיראות הכי טוב בעולם, היום אני מתאמצת הרבה פחות. מתלבשת הרבה יותר נוח. נועלת נעליים שטוחות נוחות רוב הזמן כי לא מוכנה לסבול מכאבי גב בשביל להיות יפה על עקבים. יותר דואגת לבריאות ולתחושה הפיזית שלי. לגוף שלי. עדיין אוהבת להיראות טוב, כמובן, אבל פחות מוכנה לשלם מחירים בשביל זה. אני גם הרבה פחות מתאמצת לפני שאני מבטאת את עצמי, בדיבור או בכתב. לא חושבת ומנתחת כל דבר שיש לי לומר עשרים אלף פעם לפני שמוציאה את זה מהפה כמו בעבר. מוכנה לטעות. לשאול. להיראות לא יודעת. אני אפילו מעלה תמונות שלי לרשת בלי עריכות ותיקונים (השם ישמור!!!) כמו שכל כך מקובל היום, כשהרבה פעמים אין קשר בין המראה האמיתי שלנו לתמונות שלנו ברשת. הרבה יותר נוח לי בעור של עצמי. למרות (או אולי בזכות זה) שהוא פחות מתוח...

ללא פוטושופ...חחח...

קטע מעניין זה שדווקא כשהגוף שלנו בשיאו, בסביבות גיל 20-30, הקבלה העצמית שלנו הרבה פעמים בקרשים, ועד שאנו לומדות לקבל את עצמינו כמו שאנחנו, סביב גיל 40, הגוף מתחיל להתדרדר...אבל זה חלק מהאירוניה של החיים.
או כמו שתימצת את זה משפט משעשע על תחתית לספלי קפה שראיתי פעם (אל תתפסו אותי במילה...לא זוכרת מילה במילה אבל רק שתבינו את הכוונה)- בגיל 35 סוף סוף למדתי לקבל את עצמי כמו שאני, ואז הגוף שלי התחיל להתפרק.

מאחלת לכולנו שנלמד לקבל את עצמינו כמו שאנחנו. ויפה שעה (או עשור) אחת קודם.
שלכם באהבה,

ציצי של בת 40 והרבה ציצים של בנות 25

ידעתי שככה אני אמשוך את תשומת ליבכם. לכן זו נבחרה להיות הכותרת שמסכמת את החוויה שלי בסדנת המשחק שעברתי ב4 החודשים האחרונים. ועכשיו שאתם פה, אני יכולה להמשיך :)
חלום הילדות שלי היה להיות שחקנית. שיראו אותי. שאהיה מפורסמת. חשובה. בתיכון הייתי במגמת תיאטרון. מה שנגדע די מהר כשבאמצע כיתה י' טסתי עם המשפחה לשליחות של שנתיים וחצי בניו יורק. אחרי הצבא הייתי בסדנאות משחק שונות (יורם לוינשטיין, ששי סמוכה) ונהניתי מכל רגע.
אבל די מהר, בתחילת חיי הבוגרים, זנחתי את החלום הגדול הזה. אני באה מבית רוסי, פרקטי, שבו  הגשמה עצמית והגשמת חלומות לא עומדים בראש סדר העדיפויות. מה שתופס את המקום הראשון בפירמידה בצורה מובהקת זה להסתדר בחיים. להיות תלמידים טובים, למצוא עבודה טובה, שאפשר גם להתפרנס ממנה יפה, לקנות דירה טובה. להיות מסודרים. בלי יותר מדי דאגות (כלכליות לפחות). לעשות מה שצריך.

וזה מה שעשיתי. ילדה טובה וממושמעת אני. "חנה'לה ילדה טובה" זה המשפט העיקרי שאני זוכרת מילדותי. הבנתי שכשאני ילדה טובה אני מקבלת מזה המון רווחים, אהבה ושקט תעשייתי.
לקח לי המון זמן להתחיל להקשיב לקול הפנימי שלי. תמיד הייתי עסוקה כל כך בלהסתכל החוצה, להקשיב לקולות החיצוניים (בעיקר אלה של הוריי שאני מעריכה ואוהבת כל כך) ולחפש בחוץ אישורים לכך שאני "ילדה טובה", ראויה, בסדר. גם תמיד הייתי בטוחה שכולם (בעיקר הוריי) יודעים יותר טוב ממני. עם הנסיון, הידע וחוכמת החיים שלהם. ובעיקר - כי הם הרי רוצים בטובתי. אז המסקנה היחידה היתה להקשיב להם וללכת בדרך שהם התוו לי.

רק שבאיזשהו שלב, זה כבר לא התאים לי. עם השנים, הקול הפנימי שלי הפך להיות יותר ויותר חזק. במקביל, פחות ופחות חיפשתי את התשובות בחוץ. החלשתי את הקולות החיצוניים והגברתי את שלי. עם הזמן הבנתי גם משהו מאוד חשוב - שככל שאני עושה בחירות עצמאיות משלי, ופחות מתיעצת, בסופו של דבר זה הופך אותי ליותר מאושרת. אפילו אם אני עושה טעויות בדרך. רק מעצם זה שאני מקשיבה לעצמי, סומכת על עצמי, רואה אותי. ולא משנה מה התוצאה!!! עצם זה שאני בוחרת בעצמי מעלה לי את הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות.
מה שכמובן עזר לי לעשות את זה, ושאני מאוד ממליצה לכל אחד לדאוג שתהיה לו כזו, היא סביבה תומכת ומפרגנת. בעל, חברות, לא ממש משנה מי. תמיד כדאי להקיף את עצמנו באנשים שמאמינים בנו ומפרגנים לנו לעוף על החלומות שלנו ונמצאים שם כרשת ביטחון עבורינו במידה וניפול.
לי יש בעל כזה. הנה משפט פצפון שאומר כל כך הרבה.

עכשיו נזכרתי שהתכנסנו כאן כדי לדבר על סדנת המשחק ועל ציצים מכל מיני גילאים...שלא תגידו שסתם משכתי אתכם להיכנס לפה...אז הנה זה מגיע.
בקיצור לקראת גיל 40 החלטתי להקשיב לקול הפנימי שלי, להגשים חלום ולנסות את מזלי בעולם המשחק. הפעם, פחות מהמקום הילדותי שלי של להיות מפורסמת. יותר מהמקום של ההנאה לשחק ולפרוץ את הגבולות של עצמי כל פעם, היכולת והרצון שלי לבטא את עצמי בכמה שיותר דרכים ולהעביר מסרים לכמה שיותר אנשים בצורה הכי טובה, מרגשת, מעניינת ומיוחדת. וכן, עדיין מהרצון שיראו אותי, להרגיש משמעותית. מה שקיים בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת.
אז נרשמתי לסוכנות משחק, אני הולכת לאודישנים, ונרשמתי לסדנת משחק מול מצלמה עם מיכאל אלוני (שחקן העל שגמר לי את הנשמה ב"שטיסל") במסגרת בית הספר למשחק של טלי שרון (המדהימה, שהעבירה לנו גם היא כמה שיעורים מטורפים וחזקים מאוד).

הסדנה נמשכה 4 חודשים והיא מסתיימת בשבוע הבא. לסיכום החוויה אני יכולה לומר שנהניתי מכל רגע. גם ברגעי הדמעות והקושי. הפתעתי את עצמי גם לטובה וגם לרעה. הבנתי שאני יותר טובה בזה ממה שחשבתי (היוש ביצוע מושלם שעשיתי לתלמה מ"תלמה ולואיז") וגם שאני פחות טובה בזה ממה שחשבתי (היוש סקיילר מ"סיפורו של וויל האנטינג". אכזבה גדולה שלא הצלחתי להתחבר לכאב שלך). הכרתי את עצמי יותר לעומק. הבנתי מה קל לי יותר לשחק ומה קשה לי. הבנתי שהקושי העיקרי שלי הוא עדיין, איך לא, בכך שאני מאוד בראש, ופחות מחוברת לרגש. דה סטורי אוף מיי לייף... וזה היה מאוד כואב להבין את זה אחרי שחשבתי שכבר מזמן עברתי את זה...מדהים איך הכאבים שלנו פוגשים אותנו כל פעם מחדש בכל מיני סיטואציות מפתיעות בחיים.

וחוץ מכל זה, הייתי זקנת השבט. נשואה בת 40 עם 3 ילדים בקבוצה של רווקות בנות 25 (ויסלחו לי שאר החבר'ה בקורס על ההכללה הרגעית. אני מנסה להעביר פה מסר). כל החיים הייתי רגילה להיות הכי צעירה בכל מקום והנה פתאום חטפתי הלם (צפוי מראש אמנם. כי היה לי ברור שבסדנת משחק לא אפגוש פנסיונרים). מזמן לא הרגשתי כל כך זקנה. הדבר הכי בולט שראיתי בכל שיעור היה את הציצי הזקור, הבטן השטוחה והעור המתוח של כל הבנות הצעירות והחמודות בסדנה. ופתאום חטפתי כאפה של -  וואו. אני בת 40. אני כבר לא אראה ככה...(וכבר לא יזמינו אותי לאודישנים של "הכוסית הזורמת בת ה20"...איך הם פספסו אותי...) ואני כבר לא יכולה ללכת ללמוד 3 שנים משחק כמו שהן יכולות (יש שם הגבלת גיל!). יש דברים שאני כבר לא אעשה. זה אמנם ידוע אבל עדיין סוג של שוק.

והנה במהלך הקורס הופיעו עוד כמה שערות לבנות. ויש מצב שהופיע גם עוד קמט. שלא לדבר בכלל על כאבי הפרקים וכאבי הראש שהתחילו בגלל גיל המעבר... שמעתם נכון. בגלל ניתוח להוצאת שחלות שעשיתי לפני חצי שנה נכנסתי הישר לגיל המעבר (אמרתי לכם, תמיד הקדמתי את זמני...) https://draft.blogger.com/blogger.g?rinli=1&pli=1&blogID=409880512379205923#editor/target=post;postID=3649719178185220523;onPublishedMenu=allposts;onClosedMenu=allposts;postNum=7;src=postname
אבל יש סוף טוב למאמר הזה. היא לא מתה בסוף...חחח... סתם. אני חייבת סוף טוב כי אני אופטימית מטיבעי ותמיד רואה את חיובי. הסוף הטוב הוא שאיכשהו דווקא התחזקתי עוד יותר בסדנה הזו, בין כל הצעירות היפות האלה. כי דבר נוסף שבלט לי בתוך הקבוצה הזו הוא השלמות והקבלה העצמית שלי היום, השלווה הפנימית שיש לי, החופש שלי לבטא את עצמי בדיוק כמו שאני, בלי להסתיר, לערוך או לייפות. וזה, רבותיי, אושר גדול.

שלכם באהבה,

הלב שלי נשבר בקריסמס

בקריסמס 2006 נשבר לי הלב.

הייתי נשואה אז. לבעלי הראשון.

היה לי אז עסק של מכירות בקניונים והחיים שלי היו בקניון. מהבוקר עד הלילה. כל היום שמעתי שירי קריסמס רומנטיים מכל חור. ברדיו ובקניון.

ואני הייתי הכי בודדה בעולם.

אנשים מסביבי מתרוצצים בקניון וקונים מתנות לאהובים ולאהובות שלהם. הכל מלא בלבבות וסרטים אדומים.

ואני לבד.

נפרדנו.

בת 28. לבד במדינה זרה. רחוקה מהבית ומהמשפחה.

זה נחת עלי כרעם ביום בהיר. אחרי שנה וחצי של נישואים בקושי.

אחרי שניסיתי הכל. לתת לו ספייס. לתת לו זמן. לשחרר. לאכול את עצמי בשקט. לטפס על הקירות. ללכת לטיפול זוגי.

זה שבר לי את הלב.

אחרי שהרגשתי שהנה. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי. אחרי שנים של חיפוש מייאש ומייגע אחר האהבה. ואחרי שסוף סוף נרגעתי מהפחד הגדול שלי שאמות לפני שאמצא אהבה גדולה.

זה הפתיע אותי.

שבזמן שלי היה טוב בקשר, פתאום הסתבר לי שהוא מרגיש שהוא עוד לא בשל לחתונה. ולילדים. שעדיין לא מיצה את החופש ואת כל הפנטזיות. ושברור לו שאם להיות נשוי למישהי, אז רק לי. אבל זה מוקדם מדי מבחינתו והוא צריך עוד זמן.

זה פגע בי. הכאיב לי כל כך. 

שוב החזיר אותי לתחושת הבדידות הכל כך ידועה לי מהעבר. מימי הבולמיה.

לתחושת חוסר השייכות. כולם אהובים עכשיו בקריסמס ורק אני לא.

לתחושת הפגיעות והעלבון - הנה התמסרתי ונתתי את כולי. וזה התנפץ לי בפרצוף.

לתחושת הלא מספיק שווה/טובה - בעוד שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להציל את הקשר, אני לא מספיק חשובה לו כדי שיעשה הכל עבורינו. ואם כל כך קל לו לוותר עלי, מה זה אומר עלי ועל הערך שלי???

ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים לנהל ביחד את העסק המשותף שלנו ולהסתיר מעשרות העובדים שלנו את העובדה הקטנה והלא משמעותית שנפרדנו. עד שיגמר הקריסמס. עד שתיגמר עונת המכירות. והעובדים חיים איתנו באותו קומפלקס דירות. אנחנו ביחד 24/7. דואגים להם להכל. ושוב ההסתרה הגדולה של הדבר הכי משמעותי בחיי. בדיוק כמו בתקופת הבולמיה, כשהסתרתי את עצמי מהעולם. ואני תמיד חשבתי שאני כל כך כנה, גלויה ופתוחה ואצלי אין סודות. אבל חייבים. בשביל העסק...

וזה בכלל לא משנה שאחר כך הוא רצה לחזור אלי ועשה הכל בשביל זה ואני כבר הייתי במקום אחר, כי הבנתי איזו מתנה קיבלתי בפרידה הזו ושמגיע לי הרבה יותר טוב. ובאמת קיבלתי הרבה הרבה יותר טוב בדמותו של אפי שלי. אבל זה לא הפחית מעוצמת הכאב בזמן הפרידה.

ולפני שבוע בשיעור משחק אצל מיכאל אלוני, כשהייתי צריכה לשחק את סקיילר מתוך הסרט "סיפורו של ויל האנטינג", שאוהבת את ויל והוא לא מחזיר לה אהבה, לא הצלחתי להתחבר לכאב הזה שלי של אהבה נכזבת, לפגיעות הזאת. וזה מאוד הפתיע אותי. כי אני בחרתי את הסצנה הזו מתוך הזדהות עם הדמות, וחשבתי שאני מחוברת לשם מאוד. אבל מסתבר ששנים של זוגיות טובה ויציבה עם אפי האהוב שלי גרמו לי לשכוח מהכאבים האלה. והאמת? טוב שכך.

ומה המסר של כל זה? וואלה, לא יודעת. סתם התחשק לי לשתף על כאב ישן שחזר להגיד שלום אחרי 12 שנה, בלימודי משחק ובתקופת הקריסמס, כמו שכאבים ישנים נוהגים לעשות מדי פעם באופן מפתיע. כנראה שהכאב הזה חזר לבקר כדי להזכיר לי להישאר מחוברת לעצמי, לזכור את הדרך שעברתי ושאני ממשיכה לעבור, וכמו שאני עושה בכל יום - להודות על מה שיש.

מרי קריסמס.

שלכם באהבה,

ממושלמת לשלמה - המסע שלי לאהבה עצמית

לפני 20 שנה, בדיוק באמצע החיים שלי עד כה, הייתי מושלמת. בטן שטוחה, רזה, יפה, חבר טייס חתיך ומושלם, עבודה מצוינת כראש הצוות הכי צעירה בפרטנר, משכורת מכובדת, מצטיינת דיקאן במכללה למנהל. מושלמת. ושנאתי את עצמי. 

מריצה 20 שנה קדימה להיום - הבטן כבר ממש לא שטוחה, קמטוטים ופיגמנטציה הופיעו על הפנים, כוח המשיכה נתן את אותותיו על הציצי שלי, עוד ועוד שיערות לבנות מבצבצות, המשכורת לא יציבה ולא מספקת, ואני רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אני אוהבת אותי. תוך כדי שרשמתי את המילים האחרונות היה לי קצת לא נעים להגיד את זה ככה בצורה ישירה, כי בכל יום אני פוגשת כל כך הרבה נשים מכל הגילאים והסוגים שממש לא אוהבות את עצמן, אבל זאת האמת. ולא בא לי להתנצל עליה. איך זה קרה? אנסה להסביר.

אני חושבת שהדבר הראשון שקרה, יחסית בתחילת המסע שלי לאהבה העצמית, הוא שהבנתי שאני בנאדם. לא פלקט. לא דוגמנית ולא חתיכת בשר. שיש בי יותר מגוף. מיופי. ממשקל.  מסקס. שיש בי עומק. ערך. משמעות. לקח לי זמן להבין את זה, כי בשנים שאני ראיתי רק את הצד הפיזי שלי, נדמה היה לי שכל מי שמסביבי רואה בי רק את זה. וגם אם מישהו העז לראות משהו מעבר לכך, אני מאוד הקשיתי עליו. עד שהבנתי שזה תלוי בי. שהדרך שבה אני רואה את עצמי היא הדרך שבה הסביבה (רובה, לפחות) תראה אותי. 

ואז, לאט לאט (ובעזרת טיפול מוצלח שעברתי) הבנתי שהאדם הזה שנמצא בתוך הגוף שלי הוא אדם טוב. ראוי. משמעותי. עד אז הייתי (בעיני עצמי) לא מספיק טובה, לא ראויה, לא שווה, בחורה אגואיסטית שחושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד אחר חוץ מעצמה (מה לעשות, ככה זה כשמרגישים בודדים ושקופים, ומקבלים החלטה הישרדותית שאם אין אני לי, מי לי). פתאום הבנתי שאני לא צריכה להמשיך לחכות שאחרים יגידו לי שאני משמעותית, ושלהיות משמעותית זו בחירה. שלי. והבחירה הזו מתחילה בלהיות משמעותית קודם כל בעיני עצמי. כלומר, להתיחס לעצמי, לגוף שלי ולנפש שלי בכבוד המגיע לנו. להציב גבולות. להתחיל לסנן ולברור בקפידה מה ומי אני מכניסה לחיים שלי ולגוף שלי. כי אני ראויה.

                                   תמיד יש לנו בחירה. כדאי רק לשים לב במה אנו בוחרים.

כחלק מהבחירה שלי להיות משמעותית, הבנתי גם שמותר לי לבטא את עצמי וזה אפילו רצוי. גם עבור עצמי וגם עבור הסביבה. כי לא רק שזה יוצר פורקן רגשי ונפשי עבורי, אלא גם שבכל פעם שאני מבטאת את עצמי אני בעצם תורמת משהו ממני לסביבה. במקום לחשוב רק על עצמי ועל איך אני נראית או נתפסת, אני חושבת על הסביבה ועל מה אני יכולה לתרום לה, אפילו במחיר שלא יאהבו אותי או את מה שיש לי לומר ואפילו חלילה יחשבו שאני טיפשה. כמו לדוגמא כשאני מעלה את המאמר הזה על אהבה עצמית שיכול להיתפס על ידי חלק מהקוראים כמעשה יהיר, אבל אני בחרתי לעשות את זה בכל זאת כי חשבתי שיש סיכוי שזה יתרום משהו למישהו, יפיל אסימון או יעזור לשנות גישה. בעצם, ככל שאני חושבת יותר על אחרים ועל הרצון לתת להם- אני מבטאת את עצמי יותר ויותר. וככל שאני מבטאת את עצמי יותר - כך  אני מבינה מהו הקול שלי ומכירה את עצמי טוב יותר, ואפילו אוהבת  את מה שאני מגלה. לפחות רוב הזמן...

                                   ביטוי עצמי מלא הוא מרכיב חשוב של אהבה עצמית.

בשנות ה20 המוקדמות שלי הבנתי גם שבמקום לחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויגאל אותי מייסורי (שהרי לתפיסתי אז הייתי לא מספיק שלמה ללא בן זוג), אני צריכה ללמוד להנות מעצמי. מהלבד שלי. לפתח זוגיות טובה עם עצמי לפני שאני נופלת על מישהו חיצוני ומלבישה עליו את כל החוסרים שלי. וזה מה שעשיתי. התחלתי לפנק את עצמי בזמן איכות, לעשות דייטים עם עצמי בלי בושה ובלי "מה יגידו", ללכת לקורסים וסדנאות שמעניינות אותי, לקנות לעצמי מתנות ופשוט לחגוג את עצמי במקום להיות בהולד למישהו שיעשה זאת עבורי (וכמובן שכשעשיתי את זה, הזוגיות לא איחרה לבוא).

                                   דייט עם עצמי...ממליצה בחום

הרבה דברים נוספים קרו ועדיין קורים לי במסע המתמשך הזה לאהבה עצמית. למשל, הפסקתי להיות פרפקציוניסטית (!!!) ולהשקיע כל כך הרבה זמן יקר על שטויות ועל לאכול את עצמי שהדברים לא מושלמים. חוץ מזה, למדתי להכיר את עצמי יותר לעומק. להקשיב לעצמי, לרגשות שלי, למחשבות שלי ולתחושות הגוף שלי (מדיטציה זה כלי נהדר שעוזר לי בזה). למדתי ואני עדיין לומדת לקבל את עצמי ולהיות שלמה עם עצמי על כל חולשותיי וחוזקותיי (טוב, נו, רוב הזמן) ולתת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת - לא מושלמת (כן, לפעמים אני גם ילדותית, בכיינית, תמימה, עצלנית, חסרת אחריות ובלאגניסטית), ולא מי שהייתי רוצה להיות בעולם אוטופי. ולצד זה - אני תמיד לומדת, מתפתחת ומחפשת את המדרגה הבאה שלי, כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המסע הזה כולל עוד הרבה דברים, שעליהם תוכלו לקרוא במאמרים (איך קוראים למאמרים בבלוג? פוסטים? מאמרים? פרקים? אין לי מושג) הבאים...

והכי חשוב, המסע הזה כנראה לא יסתיים לעולם. יש רגעים, ימים ותקופות שבהם אני ממש לא מתה על עצמי. רגעים שבהם חוזרים לבקר אותי האוטומטים של הנערה הבולמית עם הריקנות הגדולה ותחושת הכישלון, חוסר השייכות וה"לא מספיק טובה". אחד הדברים החשובים שהבנתי במסע שלי הוא שהחיים הם ספירלה - בכל תקופה בחיים אנו נתקלים שוב ושוב באוטומטים ובכאבים המוכרים שלנו, אלה שחשבנו שהשארנו מזמן מאחור, אבל בכל פעם שהם פוגשים אותנו אנחנו שונים ממה שהיינו פעם, מפותחים יותר ובשלים יותר, ולכן גם התגובה שלנו אליהם היא אחרת. במילים אחרות, האוטומטים או הדפוסים שלי כנראה תמיד ימשיכו לבקר אותי, אבל מה שמשתנה הוא תדירות הביקורים שהולכת ויורדת, והמהירות שבה אני מצליחה לצאת מהם. כי כשהאוטומים הללו כבר מגיעים לבקר, היום אני יודעת הרבה יותר מהר לשים לב אליהם, לעצור, להתבונן עליהם מהצד, לבחור תגובה אחרת, מיטיבה יותר, ולשלוח אותם חזרה למקום שממנו הם באו. עד לפעם הבאה...

                                   החיים הם ספירלה

שלכם באהבה, 

צילומי נשיות אירוטיים

בשבוע שעבר אפי, בעלי היקר, המשיך להרעיף עליי את מתנות יום ההולדת שאירגן לי ולקח אותי בהפתעה לצילומי נשיות/ צילומים אירוטיים/צילומי בודואר, או במילים אחרות - המתנה הזו שקונים לנשים ליומולדת 40 כדי לגרום להן להרגיש שהן עדיין יפות וסקסיות...או במילים אחרות - המתנה הזו שחבל שלא פירגנתי לעצמי בגיל 30, כשהגוף היה מושלם ומוצק, והכל היה מתוח ובמקום, רק שאז כנראה לא הייתי צריכה את המתנה הזו כדי להרגיש יפה וסקסית...

                                                     

האמת? כשיצרתי את רשימת החלומות שלי לשנה הקרובה, בפוסט הקודם  https://henatlas.blogspot.com/2018/10/40.html, רציתי להוסיף גם צילומי נשיות, אבל אז החלטתי להשאיר את זה מחוץ לרשימה. חשבתי לעצמי שזה משהו שהוא די קל להשגה. פשוט מזמינים ומשלמים. אבל אז הזמן חלף ואמרתי לעצמי: "טוב, אני לא באמת אוציא על זה עכשיו כסף. אני גם ככה מצטלמת המון וזה לא באמת כזה חשוב". מכירים את זה שאנחנו נורא רוצים משהו ואז מתחילים לפייד את זה עם כל מיני תירוצים שתמיד אפשר למצוא בשפע? אז כזה.

אבל כשאפי אמר לי שהוא לוקח אותי בהפתעה לאנשהו ושאני צריכה להיות יפה וחלקה, ולקחת איתי בגדים אדומים, ורודים וצהובים וגם הלבשה תחתונה, ממש קיויתי שזה צילומי נשיות. ואכן. איזה כיף שהוא קרא את מחשבותי. תהיתי איך הוא ידע שזה מה שאני רוצה במתנה. האם אמרתי לו את זה? בדיעבד מסתבר שהוא פשוט חיפש באינטרנט "מתנות לאשה לגיל 40" וכך הגיע לרעיון. אבל אני מעדיפה לומר שיש לנו טלפתיה. זה יותר רומנטי :) או שאולי דווקא עצם זה שהוא לא ידע שזה מה שרציתי ובכל זאת הגיע לרעיון הזה זה יותר רומנטי? לא יודעת...

בכל מקרה, הגענו לבית מהמם ביפו, עם המון פינות חמד, תקרה גבוהה והמון אור. באמת מקום קסום. ואז מיה, הצלמת היפה והענוגה, הסבירה לי בצורה מאוד ברורה, מפורטת ונעימה מה הולך להיות, ומה בדיוק אני אמורה לעשות. ואז אני, שבדרך כלל קלילה, זורמת וחופשיה, קצת התאבנתי מלחץ. אמנם זה משהו שמאוד רציתי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מתפדחת להתפשט ו/או לפלרטט עם המצלמה. אז קודם כל שלחתי את אפי לנגב חומוס ביפו. מה שבטוח. והוא הלך בשמחה רבה. ואז התחלנו בצילומים.

בצילומים הראשונים הייתי די קפואה. לקח לי זמן להבין מה בדיוק אני אמורה לעשות ועוד יותר זמן להצליח לעשות את זה. לאט לאט, מסט לסט, השתחררתי יותר ויותר, ואפילו הצלחתי להתעלם מבית הספר שנמצא בדיוק ממול ומכל הילדים שכרגע משחקים בחצר בית הספר ומקבלים ממני שיעור חינם בחינוך מיני. ואז גם ביקשתי ממיה שתשים לי מוזיקה שתכניס אותי לאוירה. קצת Stromae, קצת Souad Massi הנהדרת שמיה הכירה לי, והופה, משהו השתחרר. המוזיקה באמת עזרה, ולאט לאט התחלתי לרקוד ולפלרטט עם המצלמה, ואפילו להנות מהעניין. החלפתי תלבושות, עברתי מהספה למיטה ומשם לרצפה, שיניתי פוזות והתחלתי להרשות לעצמי להיות סקסית, נשית, רכה, פלרטטנית. כמו שאני. כמו שכולנו. הרי זה קיים בכולנו. הקלילות, הסקסיות, הפלירטוט, הזרימה. הכל קיים בכולנו. השאלה היא רק עד כמה אנו מרשות לעצמינו לבטא את החלקים האלה שבתוכינו. עד כמה אנו יוזמות את זה בסיטואציות שונות בחיינו. אז התחלתי להרשות לעצמי ולשחק עם המצלמה. ונהניתי מכל רגע. באמצע, כשהאוירה כבר התחילה להתחמם, אפי חזר מהחומוס, מופתע ושמח לגלות אותי חצי עירומה בשיא הצילומים (ולמי שתוהה - התמונות האלה שמורות רק לי ולו :) ), התישב על הספה וצפה בנו בהנאה. ומהר מאוד עברו שעתיים ונגמרו הצילומים.

הקטע המעניין הוא שבעקבות הצילומים, באותו היום ובימים שאחרי מצאתי את עצמי פתאום מסתכלת על עצמי אחרת. מביטה על עצמי במראה די הרבה ואוהבת את מה שאני רואה. הרי יש ימים שאני יותר אוהבת את מה שאני רואה ויש ימים שפחות. אבל ביום הצילומים הרגשתי ממש יפה וסקסית. והרי שום דבר לא באמת השתנה. נראה לי. חוץ מבראש שלי. ופתאום מצאתי את עצמי עושה פוזות סקסיות לעצמי במראה וחושבת לעצמי שאני רוצה עוד יום צילומים כזה כי יש עוד הרבה לאן לקחת את זה בפעם הבאה (מי יודע, אולי מחכה לי קריירה מפתיעה בתחום?...). והקושי הגדול שלי בימים שאחרי הצילומים הוא לחכות בסבלנות לקבל את רוב התמונות, על אחת כמה וכמה כי אני לא מקבלת את כל התמונות אלא רק את 100 התמונות שהצלמת תבחר ותערוך מתוך מאות התמונות שצולמו. פתאום הבנתי שאולי אני קצת יותר חולת שליטה ממה שתמיד חשבתי על עצמי. וכמה קשה זה שלא אני בוחרת את התמונות...למרות שאם זה היה תלוי בי זה בטח היה לוקח שנה לפחות...אם בכלל...ומה גם שכל התמונות באתר של מיה מדהימות, אז אני סומכת עליה שתבחר את התמונות הכי פצצתיות. ככה שכנראה שזה לטובה.

אז הוספתי עוד חוויה מיוחדת לארסנל. והאמת שזו חוויה מאוד מעניינת. עוצמתית, מפתיעה, משחררת וכייפית. והיא באה לי בול בזמן, עם הכניסה לגיל ה40 שמלווה אצלי בהתמודדות עם תופעות גיל המעבר ועם ההתבגרות הזו שנחתה עלי פתאום...(הוצאתי את השחלות לפני 4 חודשים)https://henatlas.blogspot.com/2018/08/40-brca1_18.html.
בקיצור, עבורי זה היה הרבה מעבר לעוד יום צילומים. זו היתה חוויה שהוציאה ממני כל מיני דברים טובים שלאחרונה פחות באים לידי ביטוי ביום יום ושגרמה לי להסתכל על עצמי באהבה, ולראות את עצמי באור אחר, מפתיע ומדליק. מומלץ בחום. ולמי שרוצה גם, הנה הלינק לאתר של מיה. תהנו וספרו לי איך היה :) www.miaapis.co.il.
שלכם באהבה,

זמן להגשים חלומות

עוד שבוע אני בת 40. אם לסכם את הרגשתי במילה אחת - אמא'לה. לפעמים נדמה לי שהזמן עובר הרבה יותר מהר ממה שאני מצליחה לעכל.

מצד אחד אני מרגישה הרבה יותר צעירה. אוהבת לבלות כמו בת 25. עושה שטויות כמו בת 20. מתלבשת כמו בת 16 לפעמים. צוחקת ומתלהבת כמו נערה. ולעיתים, ליד אנשים מבוגרים ממש, מרגישה כמו חנה'לה הקטנה (פעם קראו לי חנה) שצריכה לרצות את המבוגרים ולהיות "ילדה טובה". זה אוטומט שכנראה לנצח ישאר חלק ממני.

מצד שני, לפי קורות החיים שלי אפשר לומר שעברתי הרבה יותר מ40 שנה של אדם ממוצע. עברתי 20 דירות. לא כביטוי. על אמת. גרתי בין השאר בבת ים, בלוס אנג'לס ובניו יורק. טיילתי בתאילנד, בקנדה, במרכז אמריקה ובדרום אמריקה וגם קצת באירופה (ואפילו בסיני). טסתי לטייל לבד, עם ההורים, עם בן הזוג או עם חברות. שדדו אותי באיומי אקדח בברזיל. עברתי מספר רעידות אדמה בלוס אנג'לס. התמודדתי בנעוריי 5 שנים עם בולמיה קשה והצלחתי לנצח אותה. היו לי מספר מערכות יחסים רציניות עם גברים וגם הרבה לא רציניות. שמו לי סם אונס במשקה ובזכות חברה טובה ניצלתי. התחתנתי והתגרשתי. ואז התחתנתי שוב. עם מישהו אחר, כמובן. והפעם זה לתמיד (אני מקווה). היו לי עסקים בארה"ב וגם בארץ. חלקם מצליחים וחלקם כושלים. הרווחתי המון כסף וגם הפסדתי הרבה. רימו אותי בעסקים ואז תבעתי והצלחתי להחזיר חלק נכבד מהסכום. קניתי 2 דירות ומכרתי אחת. עשיתי תואר ראשון, תואר שני והמון סדנאות ולימודי תעודה. הופעתי על במות בכל הארץ עם הסיפור האישי שלי. הבאתי כלבה. ילדתי 3 ילדים. הנקתי אותם במשך כמעט 3 שנים במצטבר. ואז הוצאתי את השחלות אז כנראה שלא אלד יותר... וחוץ מזה, הציצי נפל, הבטן תפחה, החלו ניצני קמטים על פני שמסגירים את גילי, ואפילו צמחו לי כמה שיערות לבנות. 

לכבוד הגיל המיוחד הזה, שגורם לי להרבה מחשבות, רגשות, חפירות ותובנות, החלטתי שהשנה זה הזמן לעוף על עצמי ולהגשים חלומות שעדיין לא הגשמתי. יש לי כל כך הרבה דברים שבא לי לעשות ואיכשהו, בשגרת היום יום, רובם נדחים ונדחים ופתאום אני בת 40! ולפי איך שהבנתי שהדברים עובדים פה, עוד שנייה ממש אני בת 50...

אז בהשראת יובל אברמוביץ', מר חלומות, החלטתי שהשנה אני הולכת להגשים את החלומות שלי וכשלב ראשון, אני הולכת לפרסם אותם כאן, קבל עם ועדה. אז הנה החלומות הכי אמיתיים/ פשוטים/ יומרניים/ מרגשים ולא מצונזרים שלי:

1. להגשים חלום ילדות ישן שהתעורר בשנים האחרונות ולהיות שחקנית, ויותר ספציפי - לשחק בסדרה או סרט. ואפרופו שחקנית - בחודש הבא אני מתחילה סדנת משחק מול מצלמה עם מיכאל אלוני. אני רק מקווה שאני גם אלמד משהו כי אני מאוהבת בו קשות ולא בטוחה שאצליח להתרכז בתוכן של הסדנא...

2. לעשות קורס דיבוב ולדובב סדרה או סרט. המלצות, מישהו?

3. לטוס להודו או קובה - 2 היעדים האלה הם חלום ישן שטרם הגשמתי. וחוץ מזה אני חולמת מתישהו לטוס לבקר בניו יורק שכל כמה לילות אני חולמת שאני חוזרת לבקר בה.

4. לעשות מסיבת יומולדת גדולה לכל החברים - והאמת שזה קורה החודש. אני מארגנת לעצמי ולחברים שלי מסיבה לפנים עם די ג'יי, קייטרינג ואלכוהול ומתכוונת לחגוג בטירוף עם האהובים שלי. אני כבר לא מחכה שיארגנו לי. עם השנים הבנתי שהכי טוב, פשוט ויעיל לארגן לעצמי בדיוק את מה שבא לי. בלי לצפות ו/או להתאכזב. וחוץ מזה, אפי (בעלי) כבר אירגן לי מסיבת הפתעה בשנה שעברה אז החלטתי לפתור אותו השנה. 

5. לכתוב ולהוציא לאור ספר.

6. להעלות מופע יחיד.

7. ללמוד פיתוח קול. המלצות?

8. להנחות מעגלי נשים באופן קבוע. לפחות פעמיים בחודש.

9. להרצות על סיפור החיים שלי באופן קבוע (לפחות 4 פעמים בחודש). ולהגיע עם ההרצאה שלי לתיכונים, לחיילות, לאמהות, לאנשי חינוך ולמטפלים.

10. לעשות מסיבות/סדנאות לנשים לכבוד ימי הולדת/מסיבות רווקות וכו'.

11. לקריין ספר.

12. להשתלב בעמותה למאבק בהפרעות אכילה.

13. לעזור לנערה בולמית להתגבר על הבולמיה.

14. לקנות ג'יפ. אני יודעת שזה קצת לא קשור פה אחרי חלום מספר 13 אבל בא לי.

האמת היא שזה מאוד מביך לפרסם את החלומות שלי אבל הנה אני עושה את זה ואולי זה יהיה הצעד הראשון בהגשמתם. ואולי זה ייתן גם לכם השראה במשהו. אז תאחלו לי מזל טוב ובהצלחה עם הרשימה המכובדת הזאת. ובהזדמנות זו - אשמח לכל טיפ/המלצה/קישורים/עזרה בנושא. ואשמח גם לשמוע - מה החלומ/ות שלכם שאתם הולכים להגשים השנה?

שלכם באהבה.