לפני 20 שנה, בדיוק באמצע החיים שלי עד כה, הייתי מושלמת. בטן שטוחה, רזה, יפה, חבר טייס חתיך ומושלם, עבודה מצוינת כראש הצוות הכי צעירה בפרטנר, משכורת מכובדת, מצטיינת דיקאן במכללה למנהל. מושלמת. ושנאתי את עצמי.
מריצה 20 שנה קדימה להיום - הבטן כבר ממש לא שטוחה, קמטוטים ופיגמנטציה הופיעו על הפנים, כוח המשיכה נתן את אותותיו על הציצי שלי, עוד ועוד שיערות לבנות מבצבצות, המשכורת לא יציבה ולא מספקת, ואני רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אני אוהבת אותי. תוך כדי שרשמתי את המילים האחרונות היה לי קצת לא נעים להגיד את זה ככה בצורה ישירה, כי בכל יום אני פוגשת כל כך הרבה נשים מכל הגילאים והסוגים שממש לא אוהבות את עצמן, אבל זאת האמת. ולא בא לי להתנצל עליה. איך זה קרה? אנסה להסביר.
אני חושבת שהדבר הראשון שקרה, יחסית בתחילת המסע שלי לאהבה העצמית, הוא שהבנתי שאני בנאדם. לא פלקט. לא דוגמנית ולא חתיכת בשר. שיש בי יותר מגוף. מיופי. ממשקל. מסקס. שיש בי עומק. ערך. משמעות. לקח לי זמן להבין את זה, כי בשנים שאני ראיתי רק את הצד הפיזי שלי, נדמה היה לי שכל מי שמסביבי רואה בי רק את זה. וגם אם מישהו העז לראות משהו מעבר לכך, אני מאוד הקשיתי עליו. עד שהבנתי שזה תלוי בי. שהדרך שבה אני רואה את עצמי היא הדרך שבה הסביבה (רובה, לפחות) תראה אותי.
ואז, לאט לאט (ובעזרת טיפול מוצלח שעברתי) הבנתי שהאדם הזה שנמצא בתוך הגוף שלי הוא אדם טוב. ראוי. משמעותי. עד אז הייתי (בעיני עצמי) לא מספיק טובה, לא ראויה, לא שווה, בחורה אגואיסטית שחושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד אחר חוץ מעצמה (מה לעשות, ככה זה כשמרגישים בודדים ושקופים, ומקבלים החלטה הישרדותית שאם אין אני לי, מי לי). פתאום הבנתי שאני לא צריכה להמשיך לחכות שאחרים יגידו לי שאני משמעותית, ושלהיות משמעותית זו בחירה. שלי. והבחירה הזו מתחילה בלהיות משמעותית קודם כל בעיני עצמי. כלומר, להתיחס לעצמי, לגוף שלי ולנפש שלי בכבוד המגיע לנו. להציב גבולות. להתחיל לסנן ולברור בקפידה מה ומי אני מכניסה לחיים שלי ולגוף שלי. כי אני ראויה.
תמיד יש לנו בחירה. כדאי רק לשים לב במה אנו בוחרים.
כחלק מהבחירה שלי להיות משמעותית, הבנתי גם שמותר לי לבטא את עצמי וזה אפילו רצוי. גם עבור עצמי וגם עבור הסביבה. כי לא רק שזה יוצר פורקן רגשי ונפשי עבורי, אלא גם שבכל פעם שאני מבטאת את עצמי אני בעצם תורמת משהו ממני לסביבה. במקום לחשוב רק על עצמי ועל איך אני נראית או נתפסת, אני חושבת על הסביבה ועל מה אני יכולה לתרום לה, אפילו במחיר שלא יאהבו אותי או את מה שיש לי לומר ואפילו חלילה יחשבו שאני טיפשה. כמו לדוגמא כשאני מעלה את המאמר הזה על אהבה עצמית שיכול להיתפס על ידי חלק מהקוראים כמעשה יהיר, אבל אני בחרתי לעשות את זה בכל זאת כי חשבתי שיש סיכוי שזה יתרום משהו למישהו, יפיל אסימון או יעזור לשנות גישה. בעצם, ככל שאני חושבת יותר על אחרים ועל הרצון לתת להם- אני מבטאת את עצמי יותר ויותר. וככל שאני מבטאת את עצמי יותר - כך אני מבינה מהו הקול שלי ומכירה את עצמי טוב יותר, ואפילו אוהבת את מה שאני מגלה. לפחות רוב הזמן...
ביטוי עצמי מלא הוא מרכיב חשוב של אהבה עצמית.
כחלק מהבחירה שלי להיות משמעותית, הבנתי גם שמותר לי לבטא את עצמי וזה אפילו רצוי. גם עבור עצמי וגם עבור הסביבה. כי לא רק שזה יוצר פורקן רגשי ונפשי עבורי, אלא גם שבכל פעם שאני מבטאת את עצמי אני בעצם תורמת משהו ממני לסביבה. במקום לחשוב רק על עצמי ועל איך אני נראית או נתפסת, אני חושבת על הסביבה ועל מה אני יכולה לתרום לה, אפילו במחיר שלא יאהבו אותי או את מה שיש לי לומר ואפילו חלילה יחשבו שאני טיפשה. כמו לדוגמא כשאני מעלה את המאמר הזה על אהבה עצמית שיכול להיתפס על ידי חלק מהקוראים כמעשה יהיר, אבל אני בחרתי לעשות את זה בכל זאת כי חשבתי שיש סיכוי שזה יתרום משהו למישהו, יפיל אסימון או יעזור לשנות גישה. בעצם, ככל שאני חושבת יותר על אחרים ועל הרצון לתת להם- אני מבטאת את עצמי יותר ויותר. וככל שאני מבטאת את עצמי יותר - כך אני מבינה מהו הקול שלי ומכירה את עצמי טוב יותר, ואפילו אוהבת את מה שאני מגלה. לפחות רוב הזמן...
בשנות ה20 המוקדמות שלי הבנתי גם שבמקום לחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויגאל אותי מייסורי (שהרי לתפיסתי אז הייתי לא מספיק שלמה ללא בן זוג), אני צריכה ללמוד להנות מעצמי. מהלבד שלי. לפתח זוגיות טובה עם עצמי לפני שאני נופלת על מישהו חיצוני ומלבישה עליו את כל החוסרים שלי. וזה מה שעשיתי. התחלתי לפנק את עצמי בזמן איכות, לעשות דייטים עם עצמי בלי בושה ובלי "מה יגידו", ללכת לקורסים וסדנאות שמעניינות אותי, לקנות לעצמי מתנות ופשוט לחגוג את עצמי במקום להיות בהולד למישהו שיעשה זאת עבורי (וכמובן שכשעשיתי את זה, הזוגיות לא איחרה לבוא).
דייט עם עצמי...ממליצה בחום
הרבה דברים נוספים קרו ועדיין קורים לי במסע המתמשך הזה לאהבה עצמית. למשל, הפסקתי להיות פרפקציוניסטית (!!!) ולהשקיע כל כך הרבה זמן יקר על שטויות ועל לאכול את עצמי שהדברים לא מושלמים. חוץ מזה, למדתי להכיר את עצמי יותר לעומק. להקשיב לעצמי, לרגשות שלי, למחשבות שלי ולתחושות הגוף שלי (מדיטציה זה כלי נהדר שעוזר לי בזה). למדתי ואני עדיין לומדת לקבל את עצמי ולהיות שלמה עם עצמי על כל חולשותיי וחוזקותיי (טוב, נו, רוב הזמן) ולתת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת - לא מושלמת (כן, לפעמים אני גם ילדותית, בכיינית, תמימה, עצלנית, חסרת אחריות ובלאגניסטית), ולא מי שהייתי רוצה להיות בעולם אוטופי. ולצד זה - אני תמיד לומדת, מתפתחת ומחפשת את המדרגה הבאה שלי, כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המסע הזה כולל עוד הרבה דברים, שעליהם תוכלו לקרוא במאמרים (איך קוראים למאמרים בבלוג? פוסטים? מאמרים? פרקים? אין לי מושג) הבאים...
והכי חשוב, המסע הזה כנראה לא יסתיים לעולם. יש רגעים, ימים ותקופות שבהם אני ממש לא מתה על עצמי. רגעים שבהם חוזרים לבקר אותי האוטומטים של הנערה הבולמית עם הריקנות הגדולה ותחושת הכישלון, חוסר השייכות וה"לא מספיק טובה". אחד הדברים החשובים שהבנתי במסע שלי הוא שהחיים הם ספירלה - בכל תקופה בחיים אנו נתקלים שוב ושוב באוטומטים ובכאבים המוכרים שלנו, אלה שחשבנו שהשארנו מזמן מאחור, אבל בכל פעם שהם פוגשים אותנו אנחנו שונים ממה שהיינו פעם, מפותחים יותר ובשלים יותר, ולכן גם התגובה שלנו אליהם היא אחרת. במילים אחרות, האוטומטים או הדפוסים שלי כנראה תמיד ימשיכו לבקר אותי, אבל מה שמשתנה הוא תדירות הביקורים שהולכת ויורדת, והמהירות שבה אני מצליחה לצאת מהם. כי כשהאוטומים הללו כבר מגיעים לבקר, היום אני יודעת הרבה יותר מהר לשים לב אליהם, לעצור, להתבונן עליהם מהצד, לבחור תגובה אחרת, מיטיבה יותר, ולשלוח אותם חזרה למקום שממנו הם באו. עד לפעם הבאה...
החיים הם ספירלה
שלכם באהבה,
הרבה דברים נוספים קרו ועדיין קורים לי במסע המתמשך הזה לאהבה עצמית. למשל, הפסקתי להיות פרפקציוניסטית (!!!) ולהשקיע כל כך הרבה זמן יקר על שטויות ועל לאכול את עצמי שהדברים לא מושלמים. חוץ מזה, למדתי להכיר את עצמי יותר לעומק. להקשיב לעצמי, לרגשות שלי, למחשבות שלי ולתחושות הגוף שלי (מדיטציה זה כלי נהדר שעוזר לי בזה). למדתי ואני עדיין לומדת לקבל את עצמי ולהיות שלמה עם עצמי על כל חולשותיי וחוזקותיי (טוב, נו, רוב הזמן) ולתת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת - לא מושלמת (כן, לפעמים אני גם ילדותית, בכיינית, תמימה, עצלנית, חסרת אחריות ובלאגניסטית), ולא מי שהייתי רוצה להיות בעולם אוטופי. ולצד זה - אני תמיד לומדת, מתפתחת ומחפשת את המדרגה הבאה שלי, כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המסע הזה כולל עוד הרבה דברים, שעליהם תוכלו לקרוא במאמרים (איך קוראים למאמרים בבלוג? פוסטים? מאמרים? פרקים? אין לי מושג) הבאים...
והכי חשוב, המסע הזה כנראה לא יסתיים לעולם. יש רגעים, ימים ותקופות שבהם אני ממש לא מתה על עצמי. רגעים שבהם חוזרים לבקר אותי האוטומטים של הנערה הבולמית עם הריקנות הגדולה ותחושת הכישלון, חוסר השייכות וה"לא מספיק טובה". אחד הדברים החשובים שהבנתי במסע שלי הוא שהחיים הם ספירלה - בכל תקופה בחיים אנו נתקלים שוב ושוב באוטומטים ובכאבים המוכרים שלנו, אלה שחשבנו שהשארנו מזמן מאחור, אבל בכל פעם שהם פוגשים אותנו אנחנו שונים ממה שהיינו פעם, מפותחים יותר ובשלים יותר, ולכן גם התגובה שלנו אליהם היא אחרת. במילים אחרות, האוטומטים או הדפוסים שלי כנראה תמיד ימשיכו לבקר אותי, אבל מה שמשתנה הוא תדירות הביקורים שהולכת ויורדת, והמהירות שבה אני מצליחה לצאת מהם. כי כשהאוטומים הללו כבר מגיעים לבקר, היום אני יודעת הרבה יותר מהר לשים לב אליהם, לעצור, להתבונן עליהם מהצד, לבחור תגובה אחרת, מיטיבה יותר, ולשלוח אותם חזרה למקום שממנו הם באו. עד לפעם הבאה...
שלכם באהבה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה