אנג'לינה ואני: מה הבנתי על החיים אחרי ניתוח כריתת שחלות בגיל 40?

לאחר שנמצאתי כנשאית של הגן BRCA1 נאלצתי להיפרד מהשחלות שלי ולעבור את "הניתוח של אנג'לינה ג'ולי". אחרי שנים של מאבק בבולמיה, דווקא אחרי שגופי הפסיק לייצר אסטרוגן, אני אוהבת את עצמי יותר מאי פעם. מבחינתי אני לא נכנסת לגיל הבלות אלא לגיל הבשלות.

את הולכת לעבור סירוס כימי. זאת ירידה חדה מ100% יצור אסטרוגן ל0%. זאת טראומה לגוף. את הולכת לעבור תקופה קשה. יובש בנרתיק? הצחקת אותי. יש נשים שלא מסוגלות ללכת מרוב יובש ולא מוכנות להתקרב לבעלים שלהן מרוב חוסר חשק מיני. נדודי שינה והזעות ליליות. גלי חום. קמטים. השמנה. מצבי רוח. דכאון. אוסטאופורוזיס. סכנה למחלות לב.
אלו הן חלק מתופעות גיל הבלות שאני (עוד לא בת 40) עלולה לחוות מיידית, עקב ניתוח מניעתי להוצאת שחלות וחצוצרות, כפי שהוצגו לי על ידי רופאים מומחים שונים. אל תתבלבלו- אותם רופאים המליצו לי חד משמעית על הוצאת השחלות עקב העובדה שאני נשאית של הbrca1 -  - "מתנה"/מוטציה גנטית שקיבלתי בתורשה, אשר מעלה את הסיכון שלי לחלות בסרטן השד (סיכון של 50-80% לעומת 12% באוכלוסייה הכללית) ובסרטן השחלות (סיכון של 30-50% לעומת 1.5% באוכלוסייה הכללית). הניתוח לכריתת שחלות מוריד את הסיכון להתפתחות סרטן שחלות ב90% ואת הסיכון להתפתחות סרטן שד ב50%. לכן הוא מומלץ באופן גורף, למרות כל התופעות הלא נעימות הצפויות בעקבותיו. ולמרות שזוהי, ללא ספק, טראומה גדולה לגוף, שנכנס לגיל הבלות באופן פתאומי ולא באופן טבעי והדרגתי כמו אצל רוב הנשים.

                       עם בעלי והילדים

לפני 10 שנים עשיתי את הבדיקה הגנטית לבדיקת נשאות (בדיקת דם פשוטה), בעקבות היסטוריה משפחתית ענפה של סרטן שד ו/או שחלות אצל אמי, סבתי ואחיותיה, ובעקבות המלצות חוזרות ונשנות להיבדק של כירורג השד הקבוע שלי מגיל 18. במשך כעשור לא ממש ששתי להיבדק. חשבתי לעצמי – מה בדיוק זה ייתן לי חוץ מחרדות? בסופו של דבר הסכמתי להיבדק מסיבה אחת- הנשאות מקנה לי בדיקת mri בחינם פעם בשנה....ידעו איך לקנות אותי ☺ . מאז אני במעקב מקיף כל חצי שנה: רופא נשים, כירורגית שד, אולטרה-סאונד, מרקרים (בדיקת דם), mri וממוגרפיה לסירוגין. כל חצי שנה אני עושה "יום כיף" של בדיקות מקיפות במרכז מירב, המרכז לנשאיות בריאות בתל השומר (שכשגיליתי אותו הרגשתי שגיליתי את גן העדן שלי: מקום שמאגד בתוכו את כל המומחים בתחום ואשר משגיח עלי ב7 עיניים). מדי פעם יוצא לי לעשות גם ביופסיה מהשד. בקיצור, יום כיף אמיתי הכולל רכבות הרים לאוהבות אקסטרים כמוני... אבל עכשיו ברצינות – העיקר הוא שאני יודעת שאני במעקב צמוד ואם המחלה תבוא וכשהיא תבוא, אגלה אותה מוקדם. ואז – הסיכויים לטובתי. אממה? בעוד שסרטן שד זו מחלה שאפשר לגלות מוקדם ולטפל בה, במקרה של סרטן השחלות המצב הוא בעייתי הרבה יותר. סרטן השחלות נחשב לאחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר, ושיעורי ההישרדות שלו לא השתנו במשך עשרות שנים ועומדים על כחמש שנים מרגע הגילוי, וזאת בגלל שקשה לאתר אותו בשלב מוקדם. לכן ההמלצה הגורפת לנשאיות היא כריתת שחלות.

                       "הצטרפתי למועדון של אנג'לינה ג'ולי"

אז אחרי שהתלבטתי כל יום מאז הלידה של ליה שלי לפני כשנתיים וחצי האם אני רוצה עוד ילד או לא לפני שאני סוגרת את הבסטה, בסוף החלטתי ששלם וטוב לי ככה, עם המשפחה שיצרתי (2 בנים ובת), ושהגיע הזמן לעשות את הצעד הזה. למרות הכל. אז לפני חודשיים זה קרה. עברתי את הניתוח. החלטתי שאני מספיק חשובה ומשמעותית כדי לבחור בזה ולהוציא את פצצת הזמן המתקתקת הזאת מגופי. אחרי שנים שהתייחסתי לגוף שלי כמו פח זבל והכנסתי אליו כל דבר בלי סינון, הפעם החלטתי הפוך- לא רק שאני בוחרת ובוררת מה להכניס לגוף שלי ולחיים שלי בכלל, אני אפילו מוציאה מיוזמתי מה שלא טוב לי, כדי להגן על עצמי. מה גם שבזאת הצטרפתי למועדון היוקרתי שבו נמצאת גם אנג'לינה ג'ולי. מה שמאוד הגיוני כי הרבה אנשים באמת מתבלבלים בינינו ...

     גם אנג'לינה ג'ולי עברה את הניתוח לכריתת שחלות וחצוצרות לאחר שהתגלתה כנשאית של הגן BRCA1 | צילום: Gettyimages

כמה ימים לפני הניתוח, בים, חוויתי רגע התעלות חזק מאוד של תחושת הודיה עמוקה מאוד על כל מה שיש לי בחיים, כולל הגוף שלי. הגוף שבמשך שנים נתן לי הכל- בריאות, יופי, עוצמה, גמישות, אתגרים, חושים שמאפשרים לי לשמוע שירים שלוקחים אותי למחוזות רחוקים, לראות מראות מרהיבים מסביב לעולם ובעיקר את פני ילדיי, לטעום אוכל מנחם וממלא, להרגיש עונג פיזי וחום אנושי, ולהריח ריחות שמחזירים אותי לילדות. גוף שהוא בית לנשמה שלי, שמאפשר לי להתבונן על עצמי מהצד ולהבין מי אני. גוף שמאלץ אותי לעבור מסע חיים שלם של התבוננות פנימה, קבלה ואהבה עצמית. ואני, מצידי, נלחמתי בגוף שלי שנים. שנאתי אותו ואת עצמי. פסגת השנאה העצמית היתה בגיל הנעורים שבו התמודדתי עם בולמיה קשה במשך 5 שנים. האבסתי את עצמי באוכל בכמויות סיטונאיות, בצורה בלתי נשלטת, רק כדי לסתום איזשהו בור. רק שהבור היה נפשי ורגשי וכמובן שלא יכל להתמלא כל עוד לא עברתי תהליך ריפוי עמוק עם עצמי. מסכן הגוף שלי. הוא בכלל לא היה קשור לזה... אבל אני תמיד באתי אליו בטענות. שהוא לא מספיק רזה, יפה או שווה. הפלתי עליו את כל צרותיי וכאביי. והוא, למרות שזה כל כך לא הוגן, תמיד היה שם לצידי ושמר עלי, למרות שלא ידעתי להעריך אותו. רק בשנים האחרונות למדתי להעריך את הגוף המדהים שקיבלתי מהבריאה. גוף חזק, בריא, יפה, עוצמתי וקסום, שהעניק לי 3 ילדים אהובים ובריאים. יש יותר מזה? והשיא היה בלידה השלישית, של ביתי, שאותה ילדתי בלי אפידורל וזו היתה חוויה עוצמתית שבה הרגשתי כל יכולה.

                       עם המשפחה

אז המוטו החדש שלי עכשיו הוא: "שחלות זה לחלשות!", והחלטתי שאני לא נכנסת לגיל הבלות, אלא לגיל ה"בשלות". נשמע יותר סימפטי. לא??? לי, בכל אופן, זה עושה הרבה יותר חשק להמשיך במסע הזה. לא מבינה את המושג הכל כך שלילי הזה, "גיל הבלות", השגור בפי אנשי המקצוע, שאמורים לעזור לנשים בשיא חייהן, כשרק השם הזה כשלעצמו יכול לגרום לנו לדיכאון ולתחושת חוסר רלוונטיות. ואפרופו גיל הבשלות - באותו הרגע בים עשיתי עסקה עם הגוף שלי, שאותו למדתי להעריך ולאהוב. עשיתי איתו עסקה שהוא ימשיך לשמור עלי - בניתוח, בהחלמה ובכניסתי לגיל הבשלות. ואני, בתמורה, אשמור עליו, ואתיחס אליו ולעצמי בכבוד ובאהבה המגיעים לנו. כי באמת הגיע הזמן.

ואם אתם שואלים, מה שעוזר לי להיות חזקה בימים אלו שאחרי הניתוח זו העובדה שאני באמת מודה על הזכות שיש לי לטפל בי ובגופי ממקום שלם ובריא, מקום של בחירה ולקיחת אחריות על חיי, בלי לחכות למחלה או למשבר שיאלצו אותי להתמודד. והיום, אני יודעת ובטוחה, שעל ידי הוצאת השחלות (והחצוצרות) מגופי, אני לא באמת מתרוקנת. אני בעצם מפנה מקום בתוכי ובחיי למשהו חדש, משמעותי ובריא הרבה יותר.

להתראות נעורים. שלום אהבה.

שלכם באהבה.