ממושלמת לשלמה - המסע שלי לאהבה עצמית

לפני 20 שנה, בדיוק באמצע החיים שלי עד כה, הייתי מושלמת. בטן שטוחה, רזה, יפה, חבר טייס חתיך ומושלם, עבודה מצוינת כראש הצוות הכי צעירה בפרטנר, משכורת מכובדת, מצטיינת דיקאן במכללה למנהל. מושלמת. ושנאתי את עצמי. 

מריצה 20 שנה קדימה להיום - הבטן כבר ממש לא שטוחה, קמטוטים ופיגמנטציה הופיעו על הפנים, כוח המשיכה נתן את אותותיו על הציצי שלי, עוד ועוד שיערות לבנות מבצבצות, המשכורת לא יציבה ולא מספקת, ואני רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אני אוהבת אותי. תוך כדי שרשמתי את המילים האחרונות היה לי קצת לא נעים להגיד את זה ככה בצורה ישירה, כי בכל יום אני פוגשת כל כך הרבה נשים מכל הגילאים והסוגים שממש לא אוהבות את עצמן, אבל זאת האמת. ולא בא לי להתנצל עליה. איך זה קרה? אנסה להסביר.

אני חושבת שהדבר הראשון שקרה, יחסית בתחילת המסע שלי לאהבה העצמית, הוא שהבנתי שאני בנאדם. לא פלקט. לא דוגמנית ולא חתיכת בשר. שיש בי יותר מגוף. מיופי. ממשקל.  מסקס. שיש בי עומק. ערך. משמעות. לקח לי זמן להבין את זה, כי בשנים שאני ראיתי רק את הצד הפיזי שלי, נדמה היה לי שכל מי שמסביבי רואה בי רק את זה. וגם אם מישהו העז לראות משהו מעבר לכך, אני מאוד הקשיתי עליו. עד שהבנתי שזה תלוי בי. שהדרך שבה אני רואה את עצמי היא הדרך שבה הסביבה (רובה, לפחות) תראה אותי. 

ואז, לאט לאט (ובעזרת טיפול מוצלח שעברתי) הבנתי שהאדם הזה שנמצא בתוך הגוף שלי הוא אדם טוב. ראוי. משמעותי. עד אז הייתי (בעיני עצמי) לא מספיק טובה, לא ראויה, לא שווה, בחורה אגואיסטית שחושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד אחר חוץ מעצמה (מה לעשות, ככה זה כשמרגישים בודדים ושקופים, ומקבלים החלטה הישרדותית שאם אין אני לי, מי לי). פתאום הבנתי שאני לא צריכה להמשיך לחכות שאחרים יגידו לי שאני משמעותית, ושלהיות משמעותית זו בחירה. שלי. והבחירה הזו מתחילה בלהיות משמעותית קודם כל בעיני עצמי. כלומר, להתיחס לעצמי, לגוף שלי ולנפש שלי בכבוד המגיע לנו. להציב גבולות. להתחיל לסנן ולברור בקפידה מה ומי אני מכניסה לחיים שלי ולגוף שלי. כי אני ראויה.

                                   תמיד יש לנו בחירה. כדאי רק לשים לב במה אנו בוחרים.

כחלק מהבחירה שלי להיות משמעותית, הבנתי גם שמותר לי לבטא את עצמי וזה אפילו רצוי. גם עבור עצמי וגם עבור הסביבה. כי לא רק שזה יוצר פורקן רגשי ונפשי עבורי, אלא גם שבכל פעם שאני מבטאת את עצמי אני בעצם תורמת משהו ממני לסביבה. במקום לחשוב רק על עצמי ועל איך אני נראית או נתפסת, אני חושבת על הסביבה ועל מה אני יכולה לתרום לה, אפילו במחיר שלא יאהבו אותי או את מה שיש לי לומר ואפילו חלילה יחשבו שאני טיפשה. כמו לדוגמא כשאני מעלה את המאמר הזה על אהבה עצמית שיכול להיתפס על ידי חלק מהקוראים כמעשה יהיר, אבל אני בחרתי לעשות את זה בכל זאת כי חשבתי שיש סיכוי שזה יתרום משהו למישהו, יפיל אסימון או יעזור לשנות גישה. בעצם, ככל שאני חושבת יותר על אחרים ועל הרצון לתת להם- אני מבטאת את עצמי יותר ויותר. וככל שאני מבטאת את עצמי יותר - כך  אני מבינה מהו הקול שלי ומכירה את עצמי טוב יותר, ואפילו אוהבת  את מה שאני מגלה. לפחות רוב הזמן...

                                   ביטוי עצמי מלא הוא מרכיב חשוב של אהבה עצמית.

בשנות ה20 המוקדמות שלי הבנתי גם שבמקום לחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויגאל אותי מייסורי (שהרי לתפיסתי אז הייתי לא מספיק שלמה ללא בן זוג), אני צריכה ללמוד להנות מעצמי. מהלבד שלי. לפתח זוגיות טובה עם עצמי לפני שאני נופלת על מישהו חיצוני ומלבישה עליו את כל החוסרים שלי. וזה מה שעשיתי. התחלתי לפנק את עצמי בזמן איכות, לעשות דייטים עם עצמי בלי בושה ובלי "מה יגידו", ללכת לקורסים וסדנאות שמעניינות אותי, לקנות לעצמי מתנות ופשוט לחגוג את עצמי במקום להיות בהולד למישהו שיעשה זאת עבורי (וכמובן שכשעשיתי את זה, הזוגיות לא איחרה לבוא).

                                   דייט עם עצמי...ממליצה בחום

הרבה דברים נוספים קרו ועדיין קורים לי במסע המתמשך הזה לאהבה עצמית. למשל, הפסקתי להיות פרפקציוניסטית (!!!) ולהשקיע כל כך הרבה זמן יקר על שטויות ועל לאכול את עצמי שהדברים לא מושלמים. חוץ מזה, למדתי להכיר את עצמי יותר לעומק. להקשיב לעצמי, לרגשות שלי, למחשבות שלי ולתחושות הגוף שלי (מדיטציה זה כלי נהדר שעוזר לי בזה). למדתי ואני עדיין לומדת לקבל את עצמי ולהיות שלמה עם עצמי על כל חולשותיי וחוזקותיי (טוב, נו, רוב הזמן) ולתת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת - לא מושלמת (כן, לפעמים אני גם ילדותית, בכיינית, תמימה, עצלנית, חסרת אחריות ובלאגניסטית), ולא מי שהייתי רוצה להיות בעולם אוטופי. ולצד זה - אני תמיד לומדת, מתפתחת ומחפשת את המדרגה הבאה שלי, כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המסע הזה כולל עוד הרבה דברים, שעליהם תוכלו לקרוא במאמרים (איך קוראים למאמרים בבלוג? פוסטים? מאמרים? פרקים? אין לי מושג) הבאים...

והכי חשוב, המסע הזה כנראה לא יסתיים לעולם. יש רגעים, ימים ותקופות שבהם אני ממש לא מתה על עצמי. רגעים שבהם חוזרים לבקר אותי האוטומטים של הנערה הבולמית עם הריקנות הגדולה ותחושת הכישלון, חוסר השייכות וה"לא מספיק טובה". אחד הדברים החשובים שהבנתי במסע שלי הוא שהחיים הם ספירלה - בכל תקופה בחיים אנו נתקלים שוב ושוב באוטומטים ובכאבים המוכרים שלנו, אלה שחשבנו שהשארנו מזמן מאחור, אבל בכל פעם שהם פוגשים אותנו אנחנו שונים ממה שהיינו פעם, מפותחים יותר ובשלים יותר, ולכן גם התגובה שלנו אליהם היא אחרת. במילים אחרות, האוטומטים או הדפוסים שלי כנראה תמיד ימשיכו לבקר אותי, אבל מה שמשתנה הוא תדירות הביקורים שהולכת ויורדת, והמהירות שבה אני מצליחה לצאת מהם. כי כשהאוטומים הללו כבר מגיעים לבקר, היום אני יודעת הרבה יותר מהר לשים לב אליהם, לעצור, להתבונן עליהם מהצד, לבחור תגובה אחרת, מיטיבה יותר, ולשלוח אותם חזרה למקום שממנו הם באו. עד לפעם הבאה...

                                   החיים הם ספירלה

שלכם באהבה, 

אני בוחרת להיעלב!!!

משבר גיל ה40 שלי התחיל בדיוק לפני שנה, כחודש לפני שחגגתי יומולדת 39 (טוב, תמיד הייתי מפותחת לגילי). חוויתי אז 3 חודשים של דיכאון, או דאון, או משהו לא טוב. איך יודעים בעצם איך קוראים לזה? בדכאון לא מתפקדים כל כך, ואני די תפקדתי. אבל יש גם דכאון תפקודי או משהו כזה, לא? לא יודעת ממש. רק יודעת שהרגשתי חרא. שזה מאוד לא אופייני לי. והיו גם די הרבה רגעים שבהם פתאום התחלתי לבכות. אפילו בלי להבין למה. כלומר, כשהייתי עסוקה או עם אנשים הייתי ממש בסדר, ואפילו שמחה, אבל באוטו בדרך הביתה או כשהייתי בבית עם עצמי פתאום זה תפס אותי. עצב, כאב, תסכול, כל מיני רגשות איכסים כאלה. רגשות שפעם לא העזתי להרגיש. אני חושבת שהדכאון הזה התחיל כשמישהי מאוד יקרה לי אמרה לי כמה מילים שמאוד מאוד פגעו בי. וכמה ימים אחר כך מישהי משמעותית נוספת עשתה משהו שמאוד פגע בי. והרשיתי לעצמי להיפגע. ולצלול לתוך הכאב הזה שפשוט משך אותי למטה. נכון יש את אלה (המעצבנים) שתמיד כשאנו נעלבים אומרים לנו – את בחרת להיעלב? אז אני בחרתי להיעלב! מאוד! עד עמקי נשמתי!

ואלה, ידידיי, החדשות הטובות. 
כי הבחירה הזו היא מהפך עצום עבורי. כל חיי הייתי חזקה, גיבורה, זורמת, קלילה, איך שבא לכם לקרוא לזה. כל המילים הללו שאמורות לתאר מישהי שלא בוחרת להיעלב. או יותר נכון – שלא מרשה לעצמה להיעלב. כמו עוד הרבה דברים שהיא לא מרשה לעצמה לעשות. כי מי שלא מרשה לעצמה להיעלב כנראה חושבת שהעלבון שלה לא מספיק חשוב, מוצדק, הגיוני או לגיטימי. ולמיטב הבנתי, אותה מישהי שלא מרשה לעצמה להיעלב, כנראה חושבת שהיא עצמה לא מספיק חשובה, שהרגשות שלה לא מספיק חשובים, ושכדי שיאהבו אותה ויקבלו אותה עליה "לזרום", "להמשיך הלאה", "להתקדם", "לדפדף" או כל מילה אחרת שבעצם שוללת ממנה את הלגיטימציה להרגיש. ככה זה היה במקרה שלי, בכל אופן. תמיד הייתי כזו קלילה וזורמת, וחשבתי שזו מעלה חיובית וחשובה. מה שנכון. רק שמסתבר שיש לה מחירים. כבדים. בשנים האחרונות עברתי (ואני עדיין עוברת) תהליך מאוד עמוק של מתן לגיטימציה לעצמי. למעשה, הלגיטימציה הפכה להיות ערך עליון עבורי. לגיטימציה להיות מי שאני. לטוב ולרע. לגיטימציה להרגיש את כל קשת הרגשות. גם הרגשות השליליים והקשים. לגיטימציה לבחור. מה שבא לי. כולל לגיטימציה לבחור להיעלב.

עכשיו חשוב לי להסביר משהו. אנחנו לא באמת בוחרים להיעלב, כי הרגש הראשוני הוא לא באמת בשליטתנו. כשקורה משהו שאנו מפרשים כעלבון עבורינו אנו נעלבים ואין לנו באמת יכולת לשלוט ברגש הראשוני הזה. מה שכן, אנו יכולים לבחור איך לפעול בהקשר לאותו הרגש – האם לאפשר לעצמינו להרגיש את העלבון הזה או שמא להדחיק אותו? האם לבטא אותו או להשתבלל? ולכן כשאני אומרת שבחרתי להיעלב, הכוונה היא שבחרתי להתמסר לרגש לחלוטין.

בעבר לא יכלתי לבחור להיעלב כי לא באמת היתה לי בחירה. חשבתי שאני חייבת לפעול בצורה מסוימת כדי להיות בסדר, אהובה, מספיק טובה. ולכן פעלתי על אוטומט בדרכים שחשבתי שיזכו אותי באהבה וימלאו אותי. מה שלא נכון, כמובן, כי אני לא אהבתי את עצמי מספיק אז. וכשאני לא אוהבת את עצמי מספיק, שום אהבה חיצונית לא יכולה למלא אותי. ופתאום לפני שנה בחרתי להיעלב עד מאוד. וממש צללתי לתוך העלבון. מבחירה. אפשרתי לעצמי להיות ילדותית, רגשנית, לא לוגית, ולהיעלב, אולי בצורה מוגזמת. בעצם בטוח. ועבורי זה מעשה מאוד אמיץ. 

אלה היו 3 חודשים מאוד לא פשוטים עבורי. בחודשים האלה בכיתי הרבה, ישנתי הרבה, כתבתי  לראשונה, ועבדתי מעט. מה שעוד קרה בחודשים הללו הוא שפתאום עלו רגשות שליליים נוספים לראשונה בחיי כמו קנאה. תמיד חשבתי שאני לא אשה קנאית. מכירים את זה? "אני לא כזאת...". ופתאום הרשיתי לעצמי לקנא.

לאט לאט הבנתי שאין דבר כזה "אני לא כזאת". כולנו "כאלה". כולנו בני אדם. כולנו אמורים להרגיש את כל קשת הרגשות. כולל הרגשות השליליים והקשים ביותר. האנשים היחידים שפטורים מהרגשות הללו הם פסיכופטים ומתים. ואנחנו לא רוצים להשתייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל עד כמה שידוע לי...בכל מקרה, מה שקרה לי לפני שנה הוא שפרצתי לחלוטין את סכר הרגשות שלי. הסכר שהיה סגור כל כך הרבה שנים. שנפרץ לראשונה בגיל 21, כשעברתי טיפול רגשי ונפשי שבזכותו יצאתי מבולמיה קשה אחרי שנים. לפני שנה הסכר נפרץ בעוצמה גדולה.

והדבר המשמח הוא שכשפרצתי את סכר הרגשות השליליים, קרה דבר נוסף ומפתיע. כל פעם שיצאתי לבלות, להרצאה, למפגש עם חברה או לטיול, הרגשתי תחושת היי מטורפת, כאילו אני על סמים. תחושת אושר ושמחה עוצמתית מאוד. ובמשך חודשים ארוכים לא הבנתי מה פשר ההרגשה הזאת.

ואז זה היכה בי.

כששחררתי את הרגשות השליליים, למעשה שחררתי גם את הרגשות החיוביים. כי הרי כל הרגשות שלנו, השליליים והחיוביים, יוצאים מאותו מקום ועוברים דרך אותו צינור רגשי. והקטע הוא שכשאנו מנסים להשתיק את הרגשות השליליים אנו משתיקים גם את הרגשות החיוביים!!! כי אי אפשר להשתיק רק חלק מהרגשות. יש לנו כפתור ווליום אחד לכל הרגשות שלנו והשאלה היא באיזו עוצמה אנו בוחרים להרגיש את החיים.

אז אני בחרתי להיעלב. ובחרתי להרגיש את החיים. בפול ווליום. נמאס לי לפחד מהרגשות של עצמי.

הבנתי שאני יכולה ורוצה להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לי. וזה מתחיל בלהתמודד עם הרגשות של עצמי. באמת. להפסיק לברוח ולהתחיל לבחור. בעצמי. ובחיים.

שלכם באהבה.