הלב שלי נשבר בקריסמס

בקריסמס 2006 נשבר לי הלב.

הייתי נשואה אז. לבעלי הראשון.

היה לי אז עסק של מכירות בקניונים והחיים שלי היו בקניון. מהבוקר עד הלילה. כל היום שמעתי שירי קריסמס רומנטיים מכל חור. ברדיו ובקניון.

ואני הייתי הכי בודדה בעולם.

אנשים מסביבי מתרוצצים בקניון וקונים מתנות לאהובים ולאהובות שלהם. הכל מלא בלבבות וסרטים אדומים.

ואני לבד.

נפרדנו.

בת 28. לבד במדינה זרה. רחוקה מהבית ומהמשפחה.

זה נחת עלי כרעם ביום בהיר. אחרי שנה וחצי של נישואים בקושי.

אחרי שניסיתי הכל. לתת לו ספייס. לתת לו זמן. לשחרר. לאכול את עצמי בשקט. לטפס על הקירות. ללכת לטיפול זוגי.

זה שבר לי את הלב.

אחרי שהרגשתי שהנה. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי. אחרי שנים של חיפוש מייאש ומייגע אחר האהבה. ואחרי שסוף סוף נרגעתי מהפחד הגדול שלי שאמות לפני שאמצא אהבה גדולה.

זה הפתיע אותי.

שבזמן שלי היה טוב בקשר, פתאום הסתבר לי שהוא מרגיש שהוא עוד לא בשל לחתונה. ולילדים. שעדיין לא מיצה את החופש ואת כל הפנטזיות. ושברור לו שאם להיות נשוי למישהי, אז רק לי. אבל זה מוקדם מדי מבחינתו והוא צריך עוד זמן.

זה פגע בי. הכאיב לי כל כך. 

שוב החזיר אותי לתחושת הבדידות הכל כך ידועה לי מהעבר. מימי הבולמיה.

לתחושת חוסר השייכות. כולם אהובים עכשיו בקריסמס ורק אני לא.

לתחושת הפגיעות והעלבון - הנה התמסרתי ונתתי את כולי. וזה התנפץ לי בפרצוף.

לתחושת הלא מספיק שווה/טובה - בעוד שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להציל את הקשר, אני לא מספיק חשובה לו כדי שיעשה הכל עבורינו. ואם כל כך קל לו לוותר עלי, מה זה אומר עלי ועל הערך שלי???

ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים לנהל ביחד את העסק המשותף שלנו ולהסתיר מעשרות העובדים שלנו את העובדה הקטנה והלא משמעותית שנפרדנו. עד שיגמר הקריסמס. עד שתיגמר עונת המכירות. והעובדים חיים איתנו באותו קומפלקס דירות. אנחנו ביחד 24/7. דואגים להם להכל. ושוב ההסתרה הגדולה של הדבר הכי משמעותי בחיי. בדיוק כמו בתקופת הבולמיה, כשהסתרתי את עצמי מהעולם. ואני תמיד חשבתי שאני כל כך כנה, גלויה ופתוחה ואצלי אין סודות. אבל חייבים. בשביל העסק...

וזה בכלל לא משנה שאחר כך הוא רצה לחזור אלי ועשה הכל בשביל זה ואני כבר הייתי במקום אחר, כי הבנתי איזו מתנה קיבלתי בפרידה הזו ושמגיע לי הרבה יותר טוב. ובאמת קיבלתי הרבה הרבה יותר טוב בדמותו של אפי שלי. אבל זה לא הפחית מעוצמת הכאב בזמן הפרידה.

ולפני שבוע בשיעור משחק אצל מיכאל אלוני, כשהייתי צריכה לשחק את סקיילר מתוך הסרט "סיפורו של ויל האנטינג", שאוהבת את ויל והוא לא מחזיר לה אהבה, לא הצלחתי להתחבר לכאב הזה שלי של אהבה נכזבת, לפגיעות הזאת. וזה מאוד הפתיע אותי. כי אני בחרתי את הסצנה הזו מתוך הזדהות עם הדמות, וחשבתי שאני מחוברת לשם מאוד. אבל מסתבר ששנים של זוגיות טובה ויציבה עם אפי האהוב שלי גרמו לי לשכוח מהכאבים האלה. והאמת? טוב שכך.

ומה המסר של כל זה? וואלה, לא יודעת. סתם התחשק לי לשתף על כאב ישן שחזר להגיד שלום אחרי 12 שנה, בלימודי משחק ובתקופת הקריסמס, כמו שכאבים ישנים נוהגים לעשות מדי פעם באופן מפתיע. כנראה שהכאב הזה חזר לבקר כדי להזכיר לי להישאר מחוברת לעצמי, לזכור את הדרך שעברתי ושאני ממשיכה לעבור, וכמו שאני עושה בכל יום - להודות על מה שיש.

מרי קריסמס.

שלכם באהבה,

ממושלמת לשלמה - המסע שלי לאהבה עצמית

לפני 20 שנה, בדיוק באמצע החיים שלי עד כה, הייתי מושלמת. בטן שטוחה, רזה, יפה, חבר טייס חתיך ומושלם, עבודה מצוינת כראש הצוות הכי צעירה בפרטנר, משכורת מכובדת, מצטיינת דיקאן במכללה למנהל. מושלמת. ושנאתי את עצמי. 

מריצה 20 שנה קדימה להיום - הבטן כבר ממש לא שטוחה, קמטוטים ופיגמנטציה הופיעו על הפנים, כוח המשיכה נתן את אותותיו על הציצי שלי, עוד ועוד שיערות לבנות מבצבצות, המשכורת לא יציבה ולא מספקת, ואני רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אני אוהבת אותי. תוך כדי שרשמתי את המילים האחרונות היה לי קצת לא נעים להגיד את זה ככה בצורה ישירה, כי בכל יום אני פוגשת כל כך הרבה נשים מכל הגילאים והסוגים שממש לא אוהבות את עצמן, אבל זאת האמת. ולא בא לי להתנצל עליה. איך זה קרה? אנסה להסביר.

אני חושבת שהדבר הראשון שקרה, יחסית בתחילת המסע שלי לאהבה העצמית, הוא שהבנתי שאני בנאדם. לא פלקט. לא דוגמנית ולא חתיכת בשר. שיש בי יותר מגוף. מיופי. ממשקל.  מסקס. שיש בי עומק. ערך. משמעות. לקח לי זמן להבין את זה, כי בשנים שאני ראיתי רק את הצד הפיזי שלי, נדמה היה לי שכל מי שמסביבי רואה בי רק את זה. וגם אם מישהו העז לראות משהו מעבר לכך, אני מאוד הקשיתי עליו. עד שהבנתי שזה תלוי בי. שהדרך שבה אני רואה את עצמי היא הדרך שבה הסביבה (רובה, לפחות) תראה אותי. 

ואז, לאט לאט (ובעזרת טיפול מוצלח שעברתי) הבנתי שהאדם הזה שנמצא בתוך הגוף שלי הוא אדם טוב. ראוי. משמעותי. עד אז הייתי (בעיני עצמי) לא מספיק טובה, לא ראויה, לא שווה, בחורה אגואיסטית שחושבת רק על עצמה ולא רואה אף אחד אחר חוץ מעצמה (מה לעשות, ככה זה כשמרגישים בודדים ושקופים, ומקבלים החלטה הישרדותית שאם אין אני לי, מי לי). פתאום הבנתי שאני לא צריכה להמשיך לחכות שאחרים יגידו לי שאני משמעותית, ושלהיות משמעותית זו בחירה. שלי. והבחירה הזו מתחילה בלהיות משמעותית קודם כל בעיני עצמי. כלומר, להתיחס לעצמי, לגוף שלי ולנפש שלי בכבוד המגיע לנו. להציב גבולות. להתחיל לסנן ולברור בקפידה מה ומי אני מכניסה לחיים שלי ולגוף שלי. כי אני ראויה.

                                   תמיד יש לנו בחירה. כדאי רק לשים לב במה אנו בוחרים.

כחלק מהבחירה שלי להיות משמעותית, הבנתי גם שמותר לי לבטא את עצמי וזה אפילו רצוי. גם עבור עצמי וגם עבור הסביבה. כי לא רק שזה יוצר פורקן רגשי ונפשי עבורי, אלא גם שבכל פעם שאני מבטאת את עצמי אני בעצם תורמת משהו ממני לסביבה. במקום לחשוב רק על עצמי ועל איך אני נראית או נתפסת, אני חושבת על הסביבה ועל מה אני יכולה לתרום לה, אפילו במחיר שלא יאהבו אותי או את מה שיש לי לומר ואפילו חלילה יחשבו שאני טיפשה. כמו לדוגמא כשאני מעלה את המאמר הזה על אהבה עצמית שיכול להיתפס על ידי חלק מהקוראים כמעשה יהיר, אבל אני בחרתי לעשות את זה בכל זאת כי חשבתי שיש סיכוי שזה יתרום משהו למישהו, יפיל אסימון או יעזור לשנות גישה. בעצם, ככל שאני חושבת יותר על אחרים ועל הרצון לתת להם- אני מבטאת את עצמי יותר ויותר. וככל שאני מבטאת את עצמי יותר - כך  אני מבינה מהו הקול שלי ומכירה את עצמי טוב יותר, ואפילו אוהבת  את מה שאני מגלה. לפחות רוב הזמן...

                                   ביטוי עצמי מלא הוא מרכיב חשוב של אהבה עצמית.

בשנות ה20 המוקדמות שלי הבנתי גם שבמקום לחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויגאל אותי מייסורי (שהרי לתפיסתי אז הייתי לא מספיק שלמה ללא בן זוג), אני צריכה ללמוד להנות מעצמי. מהלבד שלי. לפתח זוגיות טובה עם עצמי לפני שאני נופלת על מישהו חיצוני ומלבישה עליו את כל החוסרים שלי. וזה מה שעשיתי. התחלתי לפנק את עצמי בזמן איכות, לעשות דייטים עם עצמי בלי בושה ובלי "מה יגידו", ללכת לקורסים וסדנאות שמעניינות אותי, לקנות לעצמי מתנות ופשוט לחגוג את עצמי במקום להיות בהולד למישהו שיעשה זאת עבורי (וכמובן שכשעשיתי את זה, הזוגיות לא איחרה לבוא).

                                   דייט עם עצמי...ממליצה בחום

הרבה דברים נוספים קרו ועדיין קורים לי במסע המתמשך הזה לאהבה עצמית. למשל, הפסקתי להיות פרפקציוניסטית (!!!) ולהשקיע כל כך הרבה זמן יקר על שטויות ועל לאכול את עצמי שהדברים לא מושלמים. חוץ מזה, למדתי להכיר את עצמי יותר לעומק. להקשיב לעצמי, לרגשות שלי, למחשבות שלי ולתחושות הגוף שלי (מדיטציה זה כלי נהדר שעוזר לי בזה). למדתי ואני עדיין לומדת לקבל את עצמי ולהיות שלמה עם עצמי על כל חולשותיי וחוזקותיי (טוב, נו, רוב הזמן) ולתת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת - לא מושלמת (כן, לפעמים אני גם ילדותית, בכיינית, תמימה, עצלנית, חסרת אחריות ובלאגניסטית), ולא מי שהייתי רוצה להיות בעולם אוטופי. ולצד זה - אני תמיד לומדת, מתפתחת ומחפשת את המדרגה הבאה שלי, כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המסע הזה כולל עוד הרבה דברים, שעליהם תוכלו לקרוא במאמרים (איך קוראים למאמרים בבלוג? פוסטים? מאמרים? פרקים? אין לי מושג) הבאים...

והכי חשוב, המסע הזה כנראה לא יסתיים לעולם. יש רגעים, ימים ותקופות שבהם אני ממש לא מתה על עצמי. רגעים שבהם חוזרים לבקר אותי האוטומטים של הנערה הבולמית עם הריקנות הגדולה ותחושת הכישלון, חוסר השייכות וה"לא מספיק טובה". אחד הדברים החשובים שהבנתי במסע שלי הוא שהחיים הם ספירלה - בכל תקופה בחיים אנו נתקלים שוב ושוב באוטומטים ובכאבים המוכרים שלנו, אלה שחשבנו שהשארנו מזמן מאחור, אבל בכל פעם שהם פוגשים אותנו אנחנו שונים ממה שהיינו פעם, מפותחים יותר ובשלים יותר, ולכן גם התגובה שלנו אליהם היא אחרת. במילים אחרות, האוטומטים או הדפוסים שלי כנראה תמיד ימשיכו לבקר אותי, אבל מה שמשתנה הוא תדירות הביקורים שהולכת ויורדת, והמהירות שבה אני מצליחה לצאת מהם. כי כשהאוטומים הללו כבר מגיעים לבקר, היום אני יודעת הרבה יותר מהר לשים לב אליהם, לעצור, להתבונן עליהם מהצד, לבחור תגובה אחרת, מיטיבה יותר, ולשלוח אותם חזרה למקום שממנו הם באו. עד לפעם הבאה...

                                   החיים הם ספירלה

שלכם באהבה, 

צילומי נשיות אירוטיים

בשבוע שעבר אפי, בעלי היקר, המשיך להרעיף עליי את מתנות יום ההולדת שאירגן לי ולקח אותי בהפתעה לצילומי נשיות/ צילומים אירוטיים/צילומי בודואר, או במילים אחרות - המתנה הזו שקונים לנשים ליומולדת 40 כדי לגרום להן להרגיש שהן עדיין יפות וסקסיות...או במילים אחרות - המתנה הזו שחבל שלא פירגנתי לעצמי בגיל 30, כשהגוף היה מושלם ומוצק, והכל היה מתוח ובמקום, רק שאז כנראה לא הייתי צריכה את המתנה הזו כדי להרגיש יפה וסקסית...

                                                     

האמת? כשיצרתי את רשימת החלומות שלי לשנה הקרובה, בפוסט הקודם  https://henatlas.blogspot.com/2018/10/40.html, רציתי להוסיף גם צילומי נשיות, אבל אז החלטתי להשאיר את זה מחוץ לרשימה. חשבתי לעצמי שזה משהו שהוא די קל להשגה. פשוט מזמינים ומשלמים. אבל אז הזמן חלף ואמרתי לעצמי: "טוב, אני לא באמת אוציא על זה עכשיו כסף. אני גם ככה מצטלמת המון וזה לא באמת כזה חשוב". מכירים את זה שאנחנו נורא רוצים משהו ואז מתחילים לפייד את זה עם כל מיני תירוצים שתמיד אפשר למצוא בשפע? אז כזה.

אבל כשאפי אמר לי שהוא לוקח אותי בהפתעה לאנשהו ושאני צריכה להיות יפה וחלקה, ולקחת איתי בגדים אדומים, ורודים וצהובים וגם הלבשה תחתונה, ממש קיויתי שזה צילומי נשיות. ואכן. איזה כיף שהוא קרא את מחשבותי. תהיתי איך הוא ידע שזה מה שאני רוצה במתנה. האם אמרתי לו את זה? בדיעבד מסתבר שהוא פשוט חיפש באינטרנט "מתנות לאשה לגיל 40" וכך הגיע לרעיון. אבל אני מעדיפה לומר שיש לנו טלפתיה. זה יותר רומנטי :) או שאולי דווקא עצם זה שהוא לא ידע שזה מה שרציתי ובכל זאת הגיע לרעיון הזה זה יותר רומנטי? לא יודעת...

בכל מקרה, הגענו לבית מהמם ביפו, עם המון פינות חמד, תקרה גבוהה והמון אור. באמת מקום קסום. ואז מיה, הצלמת היפה והענוגה, הסבירה לי בצורה מאוד ברורה, מפורטת ונעימה מה הולך להיות, ומה בדיוק אני אמורה לעשות. ואז אני, שבדרך כלל קלילה, זורמת וחופשיה, קצת התאבנתי מלחץ. אמנם זה משהו שמאוד רציתי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מתפדחת להתפשט ו/או לפלרטט עם המצלמה. אז קודם כל שלחתי את אפי לנגב חומוס ביפו. מה שבטוח. והוא הלך בשמחה רבה. ואז התחלנו בצילומים.

בצילומים הראשונים הייתי די קפואה. לקח לי זמן להבין מה בדיוק אני אמורה לעשות ועוד יותר זמן להצליח לעשות את זה. לאט לאט, מסט לסט, השתחררתי יותר ויותר, ואפילו הצלחתי להתעלם מבית הספר שנמצא בדיוק ממול ומכל הילדים שכרגע משחקים בחצר בית הספר ומקבלים ממני שיעור חינם בחינוך מיני. ואז גם ביקשתי ממיה שתשים לי מוזיקה שתכניס אותי לאוירה. קצת Stromae, קצת Souad Massi הנהדרת שמיה הכירה לי, והופה, משהו השתחרר. המוזיקה באמת עזרה, ולאט לאט התחלתי לרקוד ולפלרטט עם המצלמה, ואפילו להנות מהעניין. החלפתי תלבושות, עברתי מהספה למיטה ומשם לרצפה, שיניתי פוזות והתחלתי להרשות לעצמי להיות סקסית, נשית, רכה, פלרטטנית. כמו שאני. כמו שכולנו. הרי זה קיים בכולנו. הקלילות, הסקסיות, הפלירטוט, הזרימה. הכל קיים בכולנו. השאלה היא רק עד כמה אנו מרשות לעצמינו לבטא את החלקים האלה שבתוכינו. עד כמה אנו יוזמות את זה בסיטואציות שונות בחיינו. אז התחלתי להרשות לעצמי ולשחק עם המצלמה. ונהניתי מכל רגע. באמצע, כשהאוירה כבר התחילה להתחמם, אפי חזר מהחומוס, מופתע ושמח לגלות אותי חצי עירומה בשיא הצילומים (ולמי שתוהה - התמונות האלה שמורות רק לי ולו :) ), התישב על הספה וצפה בנו בהנאה. ומהר מאוד עברו שעתיים ונגמרו הצילומים.

הקטע המעניין הוא שבעקבות הצילומים, באותו היום ובימים שאחרי מצאתי את עצמי פתאום מסתכלת על עצמי אחרת. מביטה על עצמי במראה די הרבה ואוהבת את מה שאני רואה. הרי יש ימים שאני יותר אוהבת את מה שאני רואה ויש ימים שפחות. אבל ביום הצילומים הרגשתי ממש יפה וסקסית. והרי שום דבר לא באמת השתנה. נראה לי. חוץ מבראש שלי. ופתאום מצאתי את עצמי עושה פוזות סקסיות לעצמי במראה וחושבת לעצמי שאני רוצה עוד יום צילומים כזה כי יש עוד הרבה לאן לקחת את זה בפעם הבאה (מי יודע, אולי מחכה לי קריירה מפתיעה בתחום?...). והקושי הגדול שלי בימים שאחרי הצילומים הוא לחכות בסבלנות לקבל את רוב התמונות, על אחת כמה וכמה כי אני לא מקבלת את כל התמונות אלא רק את 100 התמונות שהצלמת תבחר ותערוך מתוך מאות התמונות שצולמו. פתאום הבנתי שאולי אני קצת יותר חולת שליטה ממה שתמיד חשבתי על עצמי. וכמה קשה זה שלא אני בוחרת את התמונות...למרות שאם זה היה תלוי בי זה בטח היה לוקח שנה לפחות...אם בכלל...ומה גם שכל התמונות באתר של מיה מדהימות, אז אני סומכת עליה שתבחר את התמונות הכי פצצתיות. ככה שכנראה שזה לטובה.

אז הוספתי עוד חוויה מיוחדת לארסנל. והאמת שזו חוויה מאוד מעניינת. עוצמתית, מפתיעה, משחררת וכייפית. והיא באה לי בול בזמן, עם הכניסה לגיל ה40 שמלווה אצלי בהתמודדות עם תופעות גיל המעבר ועם ההתבגרות הזו שנחתה עלי פתאום...(הוצאתי את השחלות לפני 4 חודשים)https://henatlas.blogspot.com/2018/08/40-brca1_18.html.
בקיצור, עבורי זה היה הרבה מעבר לעוד יום צילומים. זו היתה חוויה שהוציאה ממני כל מיני דברים טובים שלאחרונה פחות באים לידי ביטוי ביום יום ושגרמה לי להסתכל על עצמי באהבה, ולראות את עצמי באור אחר, מפתיע ומדליק. מומלץ בחום. ולמי שרוצה גם, הנה הלינק לאתר של מיה. תהנו וספרו לי איך היה :) www.miaapis.co.il.
שלכם באהבה,

שנת דמעות - דמעות של אושר, אהבה והכרת תודה.

אני יושבת וכותבת את זה בדמעות. יושבת ובוכה. דמעות של אושר. הכרת תודה. ואהבה שמציפה אותי. אנחנו בבית עכשיו. כל המשפחה. ערב חג. אני בישלתי ואז קראתי קצת ובין לבין אני מטפלת בילדים ומסדרת את הבית. שום דבר מיוחד. אפי יושב, כותב ושולח ברכות שנה טובה. הילדים משחקים שלושתם יחד, מרכיבים פסי רכבת מעץ מאיקאה במסדרון. מדי פעם הולכים למטבח, אוכלים פיתה עם שוקולד שמורחים בעצמם (כולל ליה בת הכמעט 3), מתלכלכים ומלכלכים הכל ואני מנקה אחריהם בזמן שאפי נחרד מהתופת שמתחוללת במטבח. ברקע שירים ישראלים שקטים שאני נורא אוהבת ושעושים לי דגדוגים בלב. עידן רייכל, שלמה ארצי, קובי אפללו. שלומי שבת.

ופתאום אני מוצפת הכרת תודה. על החיים שלי. על המשפחה שלי. עלי. ודמעות מתחילות לעלות. אני מחניקה אותן וכל שיר חדש שמתחיל לנגן אני מרגישה אותן עומדות לפרוץ. אז הלכתי לשירותים, המעוז היחיד ששם (ככל הנראה) לא יפריעו לי לכמה דקות, ישבתי על האסלה ועשיתי מדיטציה. מיינדפולנס. תשומת לב לכל מה שקורה לי כאן ועכשיו. בלי שיפוטיות. רק תשומת לב מכוונת לתחושות הגוף, לרגשות ולמחשבות. מסתבר שתמיד אפשר לקחת כמה רגעים לעצמינו. אפילו עם שלושה ילדים קטנים בבית. תמיד יש לנו את השירותים :).

לפעמים כשאנו מוצפים אנחנו בורחים מעצמינו. אפילו כשזו הצפה של רגשות חיוביים. אנו לא יודעים מה לעשות איתם. אז אנו הולכים לאכול איזה משהו טעים או לנקות את הבית או נכנסים לפייס. אבל אפשר גם אחרת, אפשר להתמסר לרגשות שלנו. טובים ורעים. לקחת כמה דקות לעצמינו (בלי טלפון, בלי ספר ובלי טלויזיה). באמת להקשיב לעצמינו. ולדעת שהרגשות שלנו חולפים ומשתנים. כמו גלים. ושהם באו כדי להעביר לנו מסר. מסר מהנשמה שלנו.

אז נתתי מקום לרגש. לדמעות. לחום בגוף שהציף אותי (והפעם זה לא היה גל חום). ושאלתי את עצמי "מי אני?". כי זו השאלה שבדיוק דנים בה בספר "מיינדפולנס" שאני קוראת עכשיו. והבנתי שאני אהבה, שמחה, צחוק ולגיטימציה. שזה מה שהכי מגדיר אותי, אם משהו יכול באמת להגדיר אותי. כי אני הרי משתנה כל הזמן. כמו כולם. ופתאום חשבתי על זה שזו גם האוירה בבית שלי, במשפחה שלי. אהבה, שמחה, צחוק, ולגיטימציה. ברור שזה לא מושלם. ושלפעמים יש גם ויכוחים, צעקות, מריבות ודמעות. אבל אתמול, כשאיתן חזר מבת דודה שלו אחרי יום שלם, דניאל חיבק אותו ואמר לו שהוא התגעגע אליו, ועכשיו, בעודי יושבת וכותבת, איתן ניגש אלי, חיבק אותי ארוכות, נישק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, ואז עבר לאפי וחזר על הטקס. וליה הקטנה כל היום דבוקה אלי ומדי פעם מצמידה את ראשה לירכיים שלי ומחבקת אותי חזק.

ולפעמים האהבה הזאת מציפה אותי. ולפעמים אני רואה כמה אני משמעותית בתוך כל הטוב הזה. ולפעמים אני מבינה שאני המקור לכל מה שקורה בחיי. ולפעמים אני פשוט מודה. מודה על השנה שהיתה. ועל השנה שתהיה. ושיהיו כמה שיותר. עם כמה שיותר אהבה. ושמחה. וצחוק. ולגיטימציה. ועם כמה שיותר דמעות - של אושר, אהבה והכרת תודה.

שלכם באהבה.

אנג'לינה ואני: מה הבנתי על החיים אחרי ניתוח כריתת שחלות בגיל 40?

לאחר שנמצאתי כנשאית של הגן BRCA1 נאלצתי להיפרד מהשחלות שלי ולעבור את "הניתוח של אנג'לינה ג'ולי". אחרי שנים של מאבק בבולמיה, דווקא אחרי שגופי הפסיק לייצר אסטרוגן, אני אוהבת את עצמי יותר מאי פעם. מבחינתי אני לא נכנסת לגיל הבלות אלא לגיל הבשלות.

את הולכת לעבור סירוס כימי. זאת ירידה חדה מ100% יצור אסטרוגן ל0%. זאת טראומה לגוף. את הולכת לעבור תקופה קשה. יובש בנרתיק? הצחקת אותי. יש נשים שלא מסוגלות ללכת מרוב יובש ולא מוכנות להתקרב לבעלים שלהן מרוב חוסר חשק מיני. נדודי שינה והזעות ליליות. גלי חום. קמטים. השמנה. מצבי רוח. דכאון. אוסטאופורוזיס. סכנה למחלות לב.
אלו הן חלק מתופעות גיל הבלות שאני (עוד לא בת 40) עלולה לחוות מיידית, עקב ניתוח מניעתי להוצאת שחלות וחצוצרות, כפי שהוצגו לי על ידי רופאים מומחים שונים. אל תתבלבלו- אותם רופאים המליצו לי חד משמעית על הוצאת השחלות עקב העובדה שאני נשאית של הbrca1 -  - "מתנה"/מוטציה גנטית שקיבלתי בתורשה, אשר מעלה את הסיכון שלי לחלות בסרטן השד (סיכון של 50-80% לעומת 12% באוכלוסייה הכללית) ובסרטן השחלות (סיכון של 30-50% לעומת 1.5% באוכלוסייה הכללית). הניתוח לכריתת שחלות מוריד את הסיכון להתפתחות סרטן שחלות ב90% ואת הסיכון להתפתחות סרטן שד ב50%. לכן הוא מומלץ באופן גורף, למרות כל התופעות הלא נעימות הצפויות בעקבותיו. ולמרות שזוהי, ללא ספק, טראומה גדולה לגוף, שנכנס לגיל הבלות באופן פתאומי ולא באופן טבעי והדרגתי כמו אצל רוב הנשים.

                       עם בעלי והילדים

לפני 10 שנים עשיתי את הבדיקה הגנטית לבדיקת נשאות (בדיקת דם פשוטה), בעקבות היסטוריה משפחתית ענפה של סרטן שד ו/או שחלות אצל אמי, סבתי ואחיותיה, ובעקבות המלצות חוזרות ונשנות להיבדק של כירורג השד הקבוע שלי מגיל 18. במשך כעשור לא ממש ששתי להיבדק. חשבתי לעצמי – מה בדיוק זה ייתן לי חוץ מחרדות? בסופו של דבר הסכמתי להיבדק מסיבה אחת- הנשאות מקנה לי בדיקת mri בחינם פעם בשנה....ידעו איך לקנות אותי ☺ . מאז אני במעקב מקיף כל חצי שנה: רופא נשים, כירורגית שד, אולטרה-סאונד, מרקרים (בדיקת דם), mri וממוגרפיה לסירוגין. כל חצי שנה אני עושה "יום כיף" של בדיקות מקיפות במרכז מירב, המרכז לנשאיות בריאות בתל השומר (שכשגיליתי אותו הרגשתי שגיליתי את גן העדן שלי: מקום שמאגד בתוכו את כל המומחים בתחום ואשר משגיח עלי ב7 עיניים). מדי פעם יוצא לי לעשות גם ביופסיה מהשד. בקיצור, יום כיף אמיתי הכולל רכבות הרים לאוהבות אקסטרים כמוני... אבל עכשיו ברצינות – העיקר הוא שאני יודעת שאני במעקב צמוד ואם המחלה תבוא וכשהיא תבוא, אגלה אותה מוקדם. ואז – הסיכויים לטובתי. אממה? בעוד שסרטן שד זו מחלה שאפשר לגלות מוקדם ולטפל בה, במקרה של סרטן השחלות המצב הוא בעייתי הרבה יותר. סרטן השחלות נחשב לאחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר, ושיעורי ההישרדות שלו לא השתנו במשך עשרות שנים ועומדים על כחמש שנים מרגע הגילוי, וזאת בגלל שקשה לאתר אותו בשלב מוקדם. לכן ההמלצה הגורפת לנשאיות היא כריתת שחלות.

                       "הצטרפתי למועדון של אנג'לינה ג'ולי"

אז אחרי שהתלבטתי כל יום מאז הלידה של ליה שלי לפני כשנתיים וחצי האם אני רוצה עוד ילד או לא לפני שאני סוגרת את הבסטה, בסוף החלטתי ששלם וטוב לי ככה, עם המשפחה שיצרתי (2 בנים ובת), ושהגיע הזמן לעשות את הצעד הזה. למרות הכל. אז לפני חודשיים זה קרה. עברתי את הניתוח. החלטתי שאני מספיק חשובה ומשמעותית כדי לבחור בזה ולהוציא את פצצת הזמן המתקתקת הזאת מגופי. אחרי שנים שהתייחסתי לגוף שלי כמו פח זבל והכנסתי אליו כל דבר בלי סינון, הפעם החלטתי הפוך- לא רק שאני בוחרת ובוררת מה להכניס לגוף שלי ולחיים שלי בכלל, אני אפילו מוציאה מיוזמתי מה שלא טוב לי, כדי להגן על עצמי. מה גם שבזאת הצטרפתי למועדון היוקרתי שבו נמצאת גם אנג'לינה ג'ולי. מה שמאוד הגיוני כי הרבה אנשים באמת מתבלבלים בינינו ...

     גם אנג'לינה ג'ולי עברה את הניתוח לכריתת שחלות וחצוצרות לאחר שהתגלתה כנשאית של הגן BRCA1 | צילום: Gettyimages

כמה ימים לפני הניתוח, בים, חוויתי רגע התעלות חזק מאוד של תחושת הודיה עמוקה מאוד על כל מה שיש לי בחיים, כולל הגוף שלי. הגוף שבמשך שנים נתן לי הכל- בריאות, יופי, עוצמה, גמישות, אתגרים, חושים שמאפשרים לי לשמוע שירים שלוקחים אותי למחוזות רחוקים, לראות מראות מרהיבים מסביב לעולם ובעיקר את פני ילדיי, לטעום אוכל מנחם וממלא, להרגיש עונג פיזי וחום אנושי, ולהריח ריחות שמחזירים אותי לילדות. גוף שהוא בית לנשמה שלי, שמאפשר לי להתבונן על עצמי מהצד ולהבין מי אני. גוף שמאלץ אותי לעבור מסע חיים שלם של התבוננות פנימה, קבלה ואהבה עצמית. ואני, מצידי, נלחמתי בגוף שלי שנים. שנאתי אותו ואת עצמי. פסגת השנאה העצמית היתה בגיל הנעורים שבו התמודדתי עם בולמיה קשה במשך 5 שנים. האבסתי את עצמי באוכל בכמויות סיטונאיות, בצורה בלתי נשלטת, רק כדי לסתום איזשהו בור. רק שהבור היה נפשי ורגשי וכמובן שלא יכל להתמלא כל עוד לא עברתי תהליך ריפוי עמוק עם עצמי. מסכן הגוף שלי. הוא בכלל לא היה קשור לזה... אבל אני תמיד באתי אליו בטענות. שהוא לא מספיק רזה, יפה או שווה. הפלתי עליו את כל צרותיי וכאביי. והוא, למרות שזה כל כך לא הוגן, תמיד היה שם לצידי ושמר עלי, למרות שלא ידעתי להעריך אותו. רק בשנים האחרונות למדתי להעריך את הגוף המדהים שקיבלתי מהבריאה. גוף חזק, בריא, יפה, עוצמתי וקסום, שהעניק לי 3 ילדים אהובים ובריאים. יש יותר מזה? והשיא היה בלידה השלישית, של ביתי, שאותה ילדתי בלי אפידורל וזו היתה חוויה עוצמתית שבה הרגשתי כל יכולה.

                       עם המשפחה

אז המוטו החדש שלי עכשיו הוא: "שחלות זה לחלשות!", והחלטתי שאני לא נכנסת לגיל הבלות, אלא לגיל ה"בשלות". נשמע יותר סימפטי. לא??? לי, בכל אופן, זה עושה הרבה יותר חשק להמשיך במסע הזה. לא מבינה את המושג הכל כך שלילי הזה, "גיל הבלות", השגור בפי אנשי המקצוע, שאמורים לעזור לנשים בשיא חייהן, כשרק השם הזה כשלעצמו יכול לגרום לנו לדיכאון ולתחושת חוסר רלוונטיות. ואפרופו גיל הבשלות - באותו הרגע בים עשיתי עסקה עם הגוף שלי, שאותו למדתי להעריך ולאהוב. עשיתי איתו עסקה שהוא ימשיך לשמור עלי - בניתוח, בהחלמה ובכניסתי לגיל הבשלות. ואני, בתמורה, אשמור עליו, ואתיחס אליו ולעצמי בכבוד ובאהבה המגיעים לנו. כי באמת הגיע הזמן.

ואם אתם שואלים, מה שעוזר לי להיות חזקה בימים אלו שאחרי הניתוח זו העובדה שאני באמת מודה על הזכות שיש לי לטפל בי ובגופי ממקום שלם ובריא, מקום של בחירה ולקיחת אחריות על חיי, בלי לחכות למחלה או למשבר שיאלצו אותי להתמודד. והיום, אני יודעת ובטוחה, שעל ידי הוצאת השחלות (והחצוצרות) מגופי, אני לא באמת מתרוקנת. אני בעצם מפנה מקום בתוכי ובחיי למשהו חדש, משמעותי ובריא הרבה יותר.

להתראות נעורים. שלום אהבה.

שלכם באהבה.

זה לא חייב להיות מושלם

כבר מספר חודשים שאני משתעשעת עם הרעיון של כתיבת בלוג.

ועבורי זו הפתעה די גדולה. 

מה לי ולכתיבת בלוג אתם שואלים? שאלה טובה...

בשנים האחרונות הדבר שהפך להיות הכי חשוב לי בעולם (חוץ מילדי, כמובן) הוא הביטוי העצמי שלי.

אחרי כל מה שעברתי, הבנתי שכדי להיות באמת מאושרת אני חייבת לבטא את עצמי. עד הסוף. באותנטיות. בלי לצנזר את עצמי וגם בלי לעטוף את זה בהתנצלויות, הסברים או נצנצים למיניהם. כי כשאני מבטאת את עצמי בדיוק כמו שאני, אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת. אני מאשרת את עצמי, לא מחכה לאישורים מהסביבה, ולא פוחדת להראות אותי לעולם. 

אבל אני וביטוי עצמי היו 2 דברים שונים ומנוגדים עד לפני כמה שנים. אז מה עושים???

כמאמנת אישית (קואוצ'רית), אני יודעת שהדרך הטובה ביותר לפתח שריר מסוים (כמו שריר הביטוי העצמי) היא להתאמן כמה שיותר. בדיוק כמו בחדר כושר.
אז התחלתי להתאמן על הביטוי העצמי שלי בדרכים מגוונות:

• צילום

תמיד דרך זווית הראייה הייחודית שלי. אפי, בעלי, קצת פחות נלהב מהחיבה שלי לצילום כי הוא זה שצריך לשמור ולמיין את עשרות אלפי התמונות שלי...אבל בסוף הוא יבין שכל אחד ותפקידו בחיים ;)...אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים...
(הנה כמה תמונות שצילמתי פעם, במסגרת קורס צילום).

• שירה

אמנם אף פעם לא למדתי פיתוח קול, אבל אני כל כך אוהבת לשיר. וכשאני שרה, אני לא שמה לב לזמן שעובר ולשום דבר אחר שקורה מסביבי. שיא האושר. מה שנקרא "זרימה" בשפת הפסיכולוגיה החיובית אהובתי. אני חיה על קריוקי, שירה בציבור, והכי אני אוהבת כשמנגנים לי בגיטרה (בדרך כלל בעלי, אחי או דודי המוכשר) ומאפשרים לי לעוף.

• ריקוד

החופש האולטימטיבי. חיבור מטורף בין גוף לנפש. בלי חוקים או כללים מגבילים. הריקוד מאפשר לי להראות צדדים שונים שקיימים בי ולהתחבר לעוצמה שלי, לנשיות ולמיניות שלי וגם להומור ולשטותניקיות שלי. 

• משחק 

ה-חידק שלי מאז ומתמיד. חלום חיי. שניצת שוב בהפתעה גמורה ובמלוא הכוח לפני 4 שנים כשעליתי על הבמה עם חברותיי למופע ההשראתי "קומי תהיי – סיפורן של נשים רגילות לגמרי". על חידק המשחק צפו מאמר נפרד...

• דיבור 

נשמע בנאלי אבל עבורי זה ממש לא. 
אני יותר ויותר מאפשרת לעצמי לדבר, במקום האוטומט שלי לשתוק בהרבה סיטואציות. וגם כשמדברת - בוחרת לעצמי דעה. במשך שנים חשבתי שאין לי דעה על רוב הדברים בעולם, עד שהבנתי שזה בולשיט. האמת היא שפשוט פחדתי תמיד לבחור צד. לקחת אחריות. לשלם את המחיר על הדעות שלי. אז היום, אני מעזה לבחור דעות ולבטא אותן. יותר ויותר. אני גם מעזה לשאול המון שאלות. מה שתמיד התביישתי. אבל היום אני יודעת שזה הטבע שלי, סגנון התקשורת שלי, וחלק מהותי מהביטוי העצמי שלי.

• כתיבה 

זו אהבה יחסית חדשה שלי. אף פעם לא החשבתי את עצמי ככותבת טובה.  גם לא נמשכתי לתחום. אבל כקואוצ'רית אני יודעת שברגע שמתחילים לאמן שריר מסוים הוא מתפתח ומתפתח ובא לידי ביטוי בתחומים שונים במקביל. אז כנראה ששריר הביטוי העצמי שלי שהתפתח מאוד בשנים האחרונות מחפש ומוצא מרחבים חדשים לפרוץ בהם. האמת היא, שהשריר הזה כל כך התפתח עד שהוא ממש הפך למפלצת ויצר אצלי חלום חדש – להוציא ספר תוך שנה מהיום. אההההה!!!! הנה אמרתי את זה.

אז החלטתי שבא לי לכתוב בלוג, והחלטתי שאני כותבת מספיק טוב כדי להפוך לבלוגרית (החלטה מרעישה ומהפכנית עבורי!!!), ואז החלטתי שמה שהכי בא לי (אני מושפעת מתקופת ה"בא לי" של הילדים שלי) לכתוב עליו הוא על משבר גיל ה40 שלי שאני חווה בחודשים האחרונים, ממש לפי הספר, עם התקרבותי לגיל המשמעותי והמאיים הזה. חשבתי לעצמי  - למה לשמור לעצמי את כל ה"טוב" הזה שיש במשבר, את כל ההתמודדויות, הנפילות, הדכדוך, הבלבול, החיפושים, החפירות, ההרהורים והכי חשוב - התובנות? אחרי הכל- Sharing is caring, לא???

חשבתי לעצמי שהמון נשים תוכלנה להזדהות איתי, ואולי אפילו גברים, ולדעתי זה ממש לא חייב להיות רק בני 40, כי מה שאני עוברת במשבר הזה שלי יכול להיות רלוונטי לכל אדם בוגר.

אז גלגלתי את הרעיון במוחי כבר כמה שבועות, והיום החלטתי להוציא את הרעיון לפועל. לכתוב את המאמר הראשון שלי בבלוג. ולפרסם אותו. גם אם הוא לא מושלם. כי זה ביטוי עצמי מלא. לבטא את עצמי כמו שאני. בלי פילטרים. וזה חלק מהמסע שלי – לקצר את הזמן בין הרעיון שיש במוחי לבין הוצאתו לפועל, ולא לחכות שהדברים יהיו מושלמים. וגם על זה צפו מאמר נרחב...(מה לעשות, ככל שאני מבטאת את עצמי יותר, יש לי פתאום המון מה להגיד על כל דבר...).

אז הנה הוא. המאמר הראשון שלי. לא מושלם אבל חי וקיים.
שלכם באהבה.