הלב שלי נשבר בקריסמס

בקריסמס 2006 נשבר לי הלב.

הייתי נשואה אז. לבעלי הראשון.

היה לי אז עסק של מכירות בקניונים והחיים שלי היו בקניון. מהבוקר עד הלילה. כל היום שמעתי שירי קריסמס רומנטיים מכל חור. ברדיו ובקניון.

ואני הייתי הכי בודדה בעולם.

אנשים מסביבי מתרוצצים בקניון וקונים מתנות לאהובים ולאהובות שלהם. הכל מלא בלבבות וסרטים אדומים.

ואני לבד.

נפרדנו.

בת 28. לבד במדינה זרה. רחוקה מהבית ומהמשפחה.

זה נחת עלי כרעם ביום בהיר. אחרי שנה וחצי של נישואים בקושי.

אחרי שניסיתי הכל. לתת לו ספייס. לתת לו זמן. לשחרר. לאכול את עצמי בשקט. לטפס על הקירות. ללכת לטיפול זוגי.

זה שבר לי את הלב.

אחרי שהרגשתי שהנה. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי. אחרי שנים של חיפוש מייאש ומייגע אחר האהבה. ואחרי שסוף סוף נרגעתי מהפחד הגדול שלי שאמות לפני שאמצא אהבה גדולה.

זה הפתיע אותי.

שבזמן שלי היה טוב בקשר, פתאום הסתבר לי שהוא מרגיש שהוא עוד לא בשל לחתונה. ולילדים. שעדיין לא מיצה את החופש ואת כל הפנטזיות. ושברור לו שאם להיות נשוי למישהי, אז רק לי. אבל זה מוקדם מדי מבחינתו והוא צריך עוד זמן.

זה פגע בי. הכאיב לי כל כך. 

שוב החזיר אותי לתחושת הבדידות הכל כך ידועה לי מהעבר. מימי הבולמיה.

לתחושת חוסר השייכות. כולם אהובים עכשיו בקריסמס ורק אני לא.

לתחושת הפגיעות והעלבון - הנה התמסרתי ונתתי את כולי. וזה התנפץ לי בפרצוף.

לתחושת הלא מספיק שווה/טובה - בעוד שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להציל את הקשר, אני לא מספיק חשובה לו כדי שיעשה הכל עבורינו. ואם כל כך קל לו לוותר עלי, מה זה אומר עלי ועל הערך שלי???

ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים לנהל ביחד את העסק המשותף שלנו ולהסתיר מעשרות העובדים שלנו את העובדה הקטנה והלא משמעותית שנפרדנו. עד שיגמר הקריסמס. עד שתיגמר עונת המכירות. והעובדים חיים איתנו באותו קומפלקס דירות. אנחנו ביחד 24/7. דואגים להם להכל. ושוב ההסתרה הגדולה של הדבר הכי משמעותי בחיי. בדיוק כמו בתקופת הבולמיה, כשהסתרתי את עצמי מהעולם. ואני תמיד חשבתי שאני כל כך כנה, גלויה ופתוחה ואצלי אין סודות. אבל חייבים. בשביל העסק...

וזה בכלל לא משנה שאחר כך הוא רצה לחזור אלי ועשה הכל בשביל זה ואני כבר הייתי במקום אחר, כי הבנתי איזו מתנה קיבלתי בפרידה הזו ושמגיע לי הרבה יותר טוב. ובאמת קיבלתי הרבה הרבה יותר טוב בדמותו של אפי שלי. אבל זה לא הפחית מעוצמת הכאב בזמן הפרידה.

ולפני שבוע בשיעור משחק אצל מיכאל אלוני, כשהייתי צריכה לשחק את סקיילר מתוך הסרט "סיפורו של ויל האנטינג", שאוהבת את ויל והוא לא מחזיר לה אהבה, לא הצלחתי להתחבר לכאב הזה שלי של אהבה נכזבת, לפגיעות הזאת. וזה מאוד הפתיע אותי. כי אני בחרתי את הסצנה הזו מתוך הזדהות עם הדמות, וחשבתי שאני מחוברת לשם מאוד. אבל מסתבר ששנים של זוגיות טובה ויציבה עם אפי האהוב שלי גרמו לי לשכוח מהכאבים האלה. והאמת? טוב שכך.

ומה המסר של כל זה? וואלה, לא יודעת. סתם התחשק לי לשתף על כאב ישן שחזר להגיד שלום אחרי 12 שנה, בלימודי משחק ובתקופת הקריסמס, כמו שכאבים ישנים נוהגים לעשות מדי פעם באופן מפתיע. כנראה שהכאב הזה חזר לבקר כדי להזכיר לי להישאר מחוברת לעצמי, לזכור את הדרך שעברתי ושאני ממשיכה לעבור, וכמו שאני עושה בכל יום - להודות על מה שיש.

מרי קריסמס.

שלכם באהבה,

אני בוחרת להיעלב!!!

משבר גיל ה40 שלי התחיל בדיוק לפני שנה, כחודש לפני שחגגתי יומולדת 39 (טוב, תמיד הייתי מפותחת לגילי). חוויתי אז 3 חודשים של דיכאון, או דאון, או משהו לא טוב. איך יודעים בעצם איך קוראים לזה? בדכאון לא מתפקדים כל כך, ואני די תפקדתי. אבל יש גם דכאון תפקודי או משהו כזה, לא? לא יודעת ממש. רק יודעת שהרגשתי חרא. שזה מאוד לא אופייני לי. והיו גם די הרבה רגעים שבהם פתאום התחלתי לבכות. אפילו בלי להבין למה. כלומר, כשהייתי עסוקה או עם אנשים הייתי ממש בסדר, ואפילו שמחה, אבל באוטו בדרך הביתה או כשהייתי בבית עם עצמי פתאום זה תפס אותי. עצב, כאב, תסכול, כל מיני רגשות איכסים כאלה. רגשות שפעם לא העזתי להרגיש. אני חושבת שהדכאון הזה התחיל כשמישהי מאוד יקרה לי אמרה לי כמה מילים שמאוד מאוד פגעו בי. וכמה ימים אחר כך מישהי משמעותית נוספת עשתה משהו שמאוד פגע בי. והרשיתי לעצמי להיפגע. ולצלול לתוך הכאב הזה שפשוט משך אותי למטה. נכון יש את אלה (המעצבנים) שתמיד כשאנו נעלבים אומרים לנו – את בחרת להיעלב? אז אני בחרתי להיעלב! מאוד! עד עמקי נשמתי!

ואלה, ידידיי, החדשות הטובות. 
כי הבחירה הזו היא מהפך עצום עבורי. כל חיי הייתי חזקה, גיבורה, זורמת, קלילה, איך שבא לכם לקרוא לזה. כל המילים הללו שאמורות לתאר מישהי שלא בוחרת להיעלב. או יותר נכון – שלא מרשה לעצמה להיעלב. כמו עוד הרבה דברים שהיא לא מרשה לעצמה לעשות. כי מי שלא מרשה לעצמה להיעלב כנראה חושבת שהעלבון שלה לא מספיק חשוב, מוצדק, הגיוני או לגיטימי. ולמיטב הבנתי, אותה מישהי שלא מרשה לעצמה להיעלב, כנראה חושבת שהיא עצמה לא מספיק חשובה, שהרגשות שלה לא מספיק חשובים, ושכדי שיאהבו אותה ויקבלו אותה עליה "לזרום", "להמשיך הלאה", "להתקדם", "לדפדף" או כל מילה אחרת שבעצם שוללת ממנה את הלגיטימציה להרגיש. ככה זה היה במקרה שלי, בכל אופן. תמיד הייתי כזו קלילה וזורמת, וחשבתי שזו מעלה חיובית וחשובה. מה שנכון. רק שמסתבר שיש לה מחירים. כבדים. בשנים האחרונות עברתי (ואני עדיין עוברת) תהליך מאוד עמוק של מתן לגיטימציה לעצמי. למעשה, הלגיטימציה הפכה להיות ערך עליון עבורי. לגיטימציה להיות מי שאני. לטוב ולרע. לגיטימציה להרגיש את כל קשת הרגשות. גם הרגשות השליליים והקשים. לגיטימציה לבחור. מה שבא לי. כולל לגיטימציה לבחור להיעלב.

עכשיו חשוב לי להסביר משהו. אנחנו לא באמת בוחרים להיעלב, כי הרגש הראשוני הוא לא באמת בשליטתנו. כשקורה משהו שאנו מפרשים כעלבון עבורינו אנו נעלבים ואין לנו באמת יכולת לשלוט ברגש הראשוני הזה. מה שכן, אנו יכולים לבחור איך לפעול בהקשר לאותו הרגש – האם לאפשר לעצמינו להרגיש את העלבון הזה או שמא להדחיק אותו? האם לבטא אותו או להשתבלל? ולכן כשאני אומרת שבחרתי להיעלב, הכוונה היא שבחרתי להתמסר לרגש לחלוטין.

בעבר לא יכלתי לבחור להיעלב כי לא באמת היתה לי בחירה. חשבתי שאני חייבת לפעול בצורה מסוימת כדי להיות בסדר, אהובה, מספיק טובה. ולכן פעלתי על אוטומט בדרכים שחשבתי שיזכו אותי באהבה וימלאו אותי. מה שלא נכון, כמובן, כי אני לא אהבתי את עצמי מספיק אז. וכשאני לא אוהבת את עצמי מספיק, שום אהבה חיצונית לא יכולה למלא אותי. ופתאום לפני שנה בחרתי להיעלב עד מאוד. וממש צללתי לתוך העלבון. מבחירה. אפשרתי לעצמי להיות ילדותית, רגשנית, לא לוגית, ולהיעלב, אולי בצורה מוגזמת. בעצם בטוח. ועבורי זה מעשה מאוד אמיץ. 

אלה היו 3 חודשים מאוד לא פשוטים עבורי. בחודשים האלה בכיתי הרבה, ישנתי הרבה, כתבתי  לראשונה, ועבדתי מעט. מה שעוד קרה בחודשים הללו הוא שפתאום עלו רגשות שליליים נוספים לראשונה בחיי כמו קנאה. תמיד חשבתי שאני לא אשה קנאית. מכירים את זה? "אני לא כזאת...". ופתאום הרשיתי לעצמי לקנא.

לאט לאט הבנתי שאין דבר כזה "אני לא כזאת". כולנו "כאלה". כולנו בני אדם. כולנו אמורים להרגיש את כל קשת הרגשות. כולל הרגשות השליליים והקשים ביותר. האנשים היחידים שפטורים מהרגשות הללו הם פסיכופטים ומתים. ואנחנו לא רוצים להשתייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל עד כמה שידוע לי...בכל מקרה, מה שקרה לי לפני שנה הוא שפרצתי לחלוטין את סכר הרגשות שלי. הסכר שהיה סגור כל כך הרבה שנים. שנפרץ לראשונה בגיל 21, כשעברתי טיפול רגשי ונפשי שבזכותו יצאתי מבולמיה קשה אחרי שנים. לפני שנה הסכר נפרץ בעוצמה גדולה.

והדבר המשמח הוא שכשפרצתי את סכר הרגשות השליליים, קרה דבר נוסף ומפתיע. כל פעם שיצאתי לבלות, להרצאה, למפגש עם חברה או לטיול, הרגשתי תחושת היי מטורפת, כאילו אני על סמים. תחושת אושר ושמחה עוצמתית מאוד. ובמשך חודשים ארוכים לא הבנתי מה פשר ההרגשה הזאת.

ואז זה היכה בי.

כששחררתי את הרגשות השליליים, למעשה שחררתי גם את הרגשות החיוביים. כי הרי כל הרגשות שלנו, השליליים והחיוביים, יוצאים מאותו מקום ועוברים דרך אותו צינור רגשי. והקטע הוא שכשאנו מנסים להשתיק את הרגשות השליליים אנו משתיקים גם את הרגשות החיוביים!!! כי אי אפשר להשתיק רק חלק מהרגשות. יש לנו כפתור ווליום אחד לכל הרגשות שלנו והשאלה היא באיזו עוצמה אנו בוחרים להרגיש את החיים.

אז אני בחרתי להיעלב. ובחרתי להרגיש את החיים. בפול ווליום. נמאס לי לפחד מהרגשות של עצמי.

הבנתי שאני יכולה ורוצה להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לי. וזה מתחיל בלהתמודד עם הרגשות של עצמי. באמת. להפסיק לברוח ולהתחיל לבחור. בעצמי. ובחיים.

שלכם באהבה.