ידעתי שככה אני אמשוך את תשומת ליבכם. לכן זו נבחרה להיות הכותרת שמסכמת את החוויה שלי בסדנת המשחק שעברתי ב4 החודשים האחרונים. ועכשיו שאתם פה, אני יכולה להמשיך :)
חלום הילדות שלי היה להיות שחקנית. שיראו אותי. שאהיה מפורסמת. חשובה. בתיכון הייתי במגמת תיאטרון. מה שנגדע די מהר כשבאמצע כיתה י' טסתי עם המשפחה לשליחות של שנתיים וחצי בניו יורק. אחרי הצבא הייתי בסדנאות משחק שונות (יורם לוינשטיין, ששי סמוכה) ונהניתי מכל רגע.
אבל די מהר, בתחילת חיי הבוגרים, זנחתי את החלום הגדול הזה. אני באה מבית רוסי, פרקטי, שבו הגשמה עצמית והגשמת חלומות לא עומדים בראש סדר העדיפויות. מה שתופס את המקום הראשון בפירמידה בצורה מובהקת זה להסתדר בחיים. להיות תלמידים טובים, למצוא עבודה טובה, שאפשר גם להתפרנס ממנה יפה, לקנות דירה טובה. להיות מסודרים. בלי יותר מדי דאגות (כלכליות לפחות). לעשות מה שצריך.
וזה מה שעשיתי. ילדה טובה וממושמעת אני. "חנה'לה ילדה טובה" זה המשפט העיקרי שאני זוכרת מילדותי. הבנתי שכשאני ילדה טובה אני מקבלת מזה המון רווחים, אהבה ושקט תעשייתי.
לקח לי המון זמן להתחיל להקשיב לקול הפנימי שלי. תמיד הייתי עסוקה כל כך בלהסתכל החוצה, להקשיב לקולות החיצוניים (בעיקר אלה של הוריי שאני מעריכה ואוהבת כל כך) ולחפש בחוץ אישורים לכך שאני "ילדה טובה", ראויה, בסדר. גם תמיד הייתי בטוחה שכולם (בעיקר הוריי) יודעים יותר טוב ממני. עם הנסיון, הידע וחוכמת החיים שלהם. ובעיקר - כי הם הרי רוצים בטובתי. אז המסקנה היחידה היתה להקשיב להם וללכת בדרך שהם התוו לי.
רק שבאיזשהו שלב, זה כבר לא התאים לי. עם השנים, הקול הפנימי שלי הפך להיות יותר ויותר חזק. במקביל, פחות ופחות חיפשתי את התשובות בחוץ. החלשתי את הקולות החיצוניים והגברתי את שלי. עם הזמן הבנתי גם משהו מאוד חשוב - שככל שאני עושה בחירות עצמאיות משלי, ופחות מתיעצת, בסופו של דבר זה הופך אותי ליותר מאושרת. אפילו אם אני עושה טעויות בדרך. רק מעצם זה שאני מקשיבה לעצמי, סומכת על עצמי, רואה אותי. ולא משנה מה התוצאה!!! עצם זה שאני בוחרת בעצמי מעלה לי את הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות.
מה שכמובן עזר לי לעשות את זה, ושאני מאוד ממליצה לכל אחד לדאוג שתהיה לו כזו, היא סביבה תומכת ומפרגנת. בעל, חברות, לא ממש משנה מי. תמיד כדאי להקיף את עצמנו באנשים שמאמינים בנו ומפרגנים לנו לעוף על החלומות שלנו ונמצאים שם כרשת ביטחון עבורינו במידה וניפול.
לי יש בעל כזה. הנה משפט פצפון שאומר כל כך הרבה.
עכשיו נזכרתי שהתכנסנו כאן כדי לדבר על סדנת המשחק ועל ציצים מכל מיני גילאים...שלא תגידו שסתם משכתי אתכם להיכנס לפה...אז הנה זה מגיע.
בקיצור לקראת גיל 40 החלטתי להקשיב לקול הפנימי שלי, להגשים חלום ולנסות את מזלי בעולם המשחק. הפעם, פחות מהמקום הילדותי שלי של להיות מפורסמת. יותר מהמקום של ההנאה לשחק ולפרוץ את הגבולות של עצמי כל פעם, היכולת והרצון שלי לבטא את עצמי בכמה שיותר דרכים ולהעביר מסרים לכמה שיותר אנשים בצורה הכי טובה, מרגשת, מעניינת ומיוחדת. וכן, עדיין מהרצון שיראו אותי, להרגיש משמעותית. מה שקיים בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת.
אז נרשמתי לסוכנות משחק, אני הולכת לאודישנים, ונרשמתי לסדנת משחק מול מצלמה עם מיכאל אלוני (שחקן העל שגמר לי את הנשמה ב"שטיסל") במסגרת בית הספר למשחק של טלי שרון (המדהימה, שהעבירה לנו גם היא כמה שיעורים מטורפים וחזקים מאוד).
הסדנה נמשכה 4 חודשים והיא מסתיימת בשבוע הבא. לסיכום החוויה אני יכולה לומר שנהניתי מכל רגע. גם ברגעי הדמעות והקושי. הפתעתי את עצמי גם לטובה וגם לרעה. הבנתי שאני יותר טובה בזה ממה שחשבתי (היוש ביצוע מושלם שעשיתי לתלמה מ"תלמה ולואיז") וגם שאני פחות טובה בזה ממה שחשבתי (היוש סקיילר מ"סיפורו של וויל האנטינג". אכזבה גדולה שלא הצלחתי להתחבר לכאב שלך). הכרתי את עצמי יותר לעומק. הבנתי מה קל לי יותר לשחק ומה קשה לי. הבנתי שהקושי העיקרי שלי הוא עדיין, איך לא, בכך שאני מאוד בראש, ופחות מחוברת לרגש. דה סטורי אוף מיי לייף... וזה היה מאוד כואב להבין את זה אחרי שחשבתי שכבר מזמן עברתי את זה...מדהים איך הכאבים שלנו פוגשים אותנו כל פעם מחדש בכל מיני סיטואציות מפתיעות בחיים.
וחוץ מכל זה, הייתי זקנת השבט. נשואה בת 40 עם 3 ילדים בקבוצה של רווקות בנות 25 (ויסלחו לי שאר החבר'ה בקורס על ההכללה הרגעית. אני מנסה להעביר פה מסר). כל החיים הייתי רגילה להיות הכי צעירה בכל מקום והנה פתאום חטפתי הלם (צפוי מראש אמנם. כי היה לי ברור שבסדנת משחק לא אפגוש פנסיונרים). מזמן לא הרגשתי כל כך זקנה. הדבר הכי בולט שראיתי בכל שיעור היה את הציצי הזקור, הבטן השטוחה והעור המתוח של כל הבנות הצעירות והחמודות בסדנה. ופתאום חטפתי כאפה של - וואו. אני בת 40. אני כבר לא אראה ככה...(וכבר לא יזמינו אותי לאודישנים של "הכוסית הזורמת בת ה20"...איך הם פספסו אותי...) ואני כבר לא יכולה ללכת ללמוד 3 שנים משחק כמו שהן יכולות (יש שם הגבלת גיל!). יש דברים שאני כבר לא אעשה. זה אמנם ידוע אבל עדיין סוג של שוק.
והנה במהלך הקורס הופיעו עוד כמה שערות לבנות. ויש מצב שהופיע גם עוד קמט. שלא לדבר בכלל על כאבי הפרקים וכאבי הראש שהתחילו בגלל גיל המעבר... שמעתם נכון. בגלל ניתוח להוצאת שחלות שעשיתי לפני חצי שנה נכנסתי הישר לגיל המעבר (אמרתי לכם, תמיד הקדמתי את זמני...) https://draft.blogger.com/blogger.g?rinli=1&pli=1&blogID=409880512379205923#editor/target=post;postID=3649719178185220523;onPublishedMenu=allposts;onClosedMenu=allposts;postNum=7;src=postname
אבל יש סוף טוב למאמר הזה. היא לא מתה בסוף...חחח... סתם. אני חייבת סוף טוב כי אני אופטימית מטיבעי ותמיד רואה את חיובי. הסוף הטוב הוא שאיכשהו דווקא התחזקתי עוד יותר בסדנה הזו, בין כל הצעירות היפות האלה. כי דבר נוסף שבלט לי בתוך הקבוצה הזו הוא השלמות והקבלה העצמית שלי היום, השלווה הפנימית שיש לי, החופש שלי לבטא את עצמי בדיוק כמו שאני, בלי להסתיר, לערוך או לייפות. וזה, רבותיי, אושר גדול.
שלכם באהבה,
חלום הילדות שלי היה להיות שחקנית. שיראו אותי. שאהיה מפורסמת. חשובה. בתיכון הייתי במגמת תיאטרון. מה שנגדע די מהר כשבאמצע כיתה י' טסתי עם המשפחה לשליחות של שנתיים וחצי בניו יורק. אחרי הצבא הייתי בסדנאות משחק שונות (יורם לוינשטיין, ששי סמוכה) ונהניתי מכל רגע.
אבל די מהר, בתחילת חיי הבוגרים, זנחתי את החלום הגדול הזה. אני באה מבית רוסי, פרקטי, שבו הגשמה עצמית והגשמת חלומות לא עומדים בראש סדר העדיפויות. מה שתופס את המקום הראשון בפירמידה בצורה מובהקת זה להסתדר בחיים. להיות תלמידים טובים, למצוא עבודה טובה, שאפשר גם להתפרנס ממנה יפה, לקנות דירה טובה. להיות מסודרים. בלי יותר מדי דאגות (כלכליות לפחות). לעשות מה שצריך.
וזה מה שעשיתי. ילדה טובה וממושמעת אני. "חנה'לה ילדה טובה" זה המשפט העיקרי שאני זוכרת מילדותי. הבנתי שכשאני ילדה טובה אני מקבלת מזה המון רווחים, אהבה ושקט תעשייתי.
לקח לי המון זמן להתחיל להקשיב לקול הפנימי שלי. תמיד הייתי עסוקה כל כך בלהסתכל החוצה, להקשיב לקולות החיצוניים (בעיקר אלה של הוריי שאני מעריכה ואוהבת כל כך) ולחפש בחוץ אישורים לכך שאני "ילדה טובה", ראויה, בסדר. גם תמיד הייתי בטוחה שכולם (בעיקר הוריי) יודעים יותר טוב ממני. עם הנסיון, הידע וחוכמת החיים שלהם. ובעיקר - כי הם הרי רוצים בטובתי. אז המסקנה היחידה היתה להקשיב להם וללכת בדרך שהם התוו לי.
רק שבאיזשהו שלב, זה כבר לא התאים לי. עם השנים, הקול הפנימי שלי הפך להיות יותר ויותר חזק. במקביל, פחות ופחות חיפשתי את התשובות בחוץ. החלשתי את הקולות החיצוניים והגברתי את שלי. עם הזמן הבנתי גם משהו מאוד חשוב - שככל שאני עושה בחירות עצמאיות משלי, ופחות מתיעצת, בסופו של דבר זה הופך אותי ליותר מאושרת. אפילו אם אני עושה טעויות בדרך. רק מעצם זה שאני מקשיבה לעצמי, סומכת על עצמי, רואה אותי. ולא משנה מה התוצאה!!! עצם זה שאני בוחרת בעצמי מעלה לי את הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות.
מה שכמובן עזר לי לעשות את זה, ושאני מאוד ממליצה לכל אחד לדאוג שתהיה לו כזו, היא סביבה תומכת ומפרגנת. בעל, חברות, לא ממש משנה מי. תמיד כדאי להקיף את עצמנו באנשים שמאמינים בנו ומפרגנים לנו לעוף על החלומות שלנו ונמצאים שם כרשת ביטחון עבורינו במידה וניפול.
לי יש בעל כזה. הנה משפט פצפון שאומר כל כך הרבה.
עכשיו נזכרתי שהתכנסנו כאן כדי לדבר על סדנת המשחק ועל ציצים מכל מיני גילאים...שלא תגידו שסתם משכתי אתכם להיכנס לפה...אז הנה זה מגיע.
בקיצור לקראת גיל 40 החלטתי להקשיב לקול הפנימי שלי, להגשים חלום ולנסות את מזלי בעולם המשחק. הפעם, פחות מהמקום הילדותי שלי של להיות מפורסמת. יותר מהמקום של ההנאה לשחק ולפרוץ את הגבולות של עצמי כל פעם, היכולת והרצון שלי לבטא את עצמי בכמה שיותר דרכים ולהעביר מסרים לכמה שיותר אנשים בצורה הכי טובה, מרגשת, מעניינת ומיוחדת. וכן, עדיין מהרצון שיראו אותי, להרגיש משמעותית. מה שקיים בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת.
אז נרשמתי לסוכנות משחק, אני הולכת לאודישנים, ונרשמתי לסדנת משחק מול מצלמה עם מיכאל אלוני (שחקן העל שגמר לי את הנשמה ב"שטיסל") במסגרת בית הספר למשחק של טלי שרון (המדהימה, שהעבירה לנו גם היא כמה שיעורים מטורפים וחזקים מאוד).
הסדנה נמשכה 4 חודשים והיא מסתיימת בשבוע הבא. לסיכום החוויה אני יכולה לומר שנהניתי מכל רגע. גם ברגעי הדמעות והקושי. הפתעתי את עצמי גם לטובה וגם לרעה. הבנתי שאני יותר טובה בזה ממה שחשבתי (היוש ביצוע מושלם שעשיתי לתלמה מ"תלמה ולואיז") וגם שאני פחות טובה בזה ממה שחשבתי (היוש סקיילר מ"סיפורו של וויל האנטינג". אכזבה גדולה שלא הצלחתי להתחבר לכאב שלך). הכרתי את עצמי יותר לעומק. הבנתי מה קל לי יותר לשחק ומה קשה לי. הבנתי שהקושי העיקרי שלי הוא עדיין, איך לא, בכך שאני מאוד בראש, ופחות מחוברת לרגש. דה סטורי אוף מיי לייף... וזה היה מאוד כואב להבין את זה אחרי שחשבתי שכבר מזמן עברתי את זה...מדהים איך הכאבים שלנו פוגשים אותנו כל פעם מחדש בכל מיני סיטואציות מפתיעות בחיים.
והנה במהלך הקורס הופיעו עוד כמה שערות לבנות. ויש מצב שהופיע גם עוד קמט. שלא לדבר בכלל על כאבי הפרקים וכאבי הראש שהתחילו בגלל גיל המעבר... שמעתם נכון. בגלל ניתוח להוצאת שחלות שעשיתי לפני חצי שנה נכנסתי הישר לגיל המעבר (אמרתי לכם, תמיד הקדמתי את זמני...) https://draft.blogger.com/blogger.g?rinli=1&pli=1&blogID=409880512379205923#editor/target=post;postID=3649719178185220523;onPublishedMenu=allposts;onClosedMenu=allposts;postNum=7;src=postname
אבל יש סוף טוב למאמר הזה. היא לא מתה בסוף...חחח... סתם. אני חייבת סוף טוב כי אני אופטימית מטיבעי ותמיד רואה את חיובי. הסוף הטוב הוא שאיכשהו דווקא התחזקתי עוד יותר בסדנה הזו, בין כל הצעירות היפות האלה. כי דבר נוסף שבלט לי בתוך הקבוצה הזו הוא השלמות והקבלה העצמית שלי היום, השלווה הפנימית שיש לי, החופש שלי לבטא את עצמי בדיוק כמו שאני, בלי להסתיר, לערוך או לייפות. וזה, רבותיי, אושר גדול.
שלכם באהבה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה