בקריסמס 2006
נשבר לי הלב.
הייתי נשואה אז.
לבעלי הראשון.
היה לי אז עסק של
מכירות בקניונים והחיים שלי היו בקניון. מהבוקר עד הלילה. כל היום שמעתי שירי
קריסמס רומנטיים מכל חור. ברדיו ובקניון.
ואני הייתי הכי
בודדה בעולם.
אנשים מסביבי
מתרוצצים בקניון וקונים מתנות לאהובים ולאהובות שלהם. הכל מלא בלבבות וסרטים
אדומים.
ואני לבד.
נפרדנו.
בת 28. לבד
במדינה זרה. רחוקה מהבית ומהמשפחה.
זה נחת עלי כרעם
ביום בהיר. אחרי שנה וחצי של נישואים בקושי.
אחרי שניסיתי
הכל. לתת לו ספייס. לתת לו זמן. לשחרר. לאכול את עצמי בשקט. לטפס על הקירות. ללכת
לטיפול זוגי.
זה שבר לי את
הלב.
אחרי שהרגשתי
שהנה. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי. אחרי שנים של חיפוש מייאש ומייגע אחר האהבה.
ואחרי שסוף סוף נרגעתי מהפחד הגדול שלי שאמות לפני שאמצא אהבה גדולה.
זה הפתיע אותי.
שבזמן שלי היה
טוב בקשר, פתאום הסתבר לי שהוא מרגיש שהוא עוד לא בשל לחתונה. ולילדים. שעדיין לא
מיצה את החופש ואת כל הפנטזיות. ושברור לו שאם
להיות נשוי למישהי, אז רק לי. אבל זה מוקדם מדי מבחינתו והוא צריך עוד זמן.
זה פגע בי. הכאיב לי כל כך.
שוב החזיר אותי
לתחושת הבדידות הכל כך ידועה לי מהעבר. מימי הבולמיה.
לתחושת חוסר
השייכות. כולם אהובים עכשיו בקריסמס ורק אני לא.
לתחושת הפגיעות
והעלבון - הנה התמסרתי ונתתי את כולי. וזה התנפץ לי בפרצוף.
לתחושת הלא מספיק
שווה/טובה - בעוד שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להציל את הקשר, אני לא מספיק חשובה
לו כדי שיעשה הכל עבורינו. ואם כל כך קל לו לוותר עלי, מה זה אומר עלי ועל הערך
שלי???
ובתוך כל זה,
אנחנו ממשיכים לנהל ביחד את העסק המשותף שלנו ולהסתיר מעשרות העובדים שלנו את
העובדה הקטנה והלא משמעותית שנפרדנו. עד שיגמר הקריסמס. עד שתיגמר עונת המכירות. והעובדים חיים
איתנו באותו קומפלקס דירות. אנחנו ביחד 24/7. דואגים להם להכל. ושוב ההסתרה הגדולה
של הדבר הכי משמעותי בחיי. בדיוק כמו בתקופת הבולמיה, כשהסתרתי את עצמי מהעולם.
ואני תמיד חשבתי שאני כל כך כנה, גלויה ופתוחה ואצלי אין סודות. אבל חייבים. בשביל
העסק...
וזה בכלל לא משנה
שאחר כך הוא רצה לחזור אלי ועשה הכל בשביל זה ואני כבר הייתי במקום אחר, כי הבנתי
איזו מתנה קיבלתי בפרידה הזו ושמגיע לי הרבה יותר טוב. ובאמת קיבלתי הרבה הרבה יותר טוב
בדמותו של אפי שלי. אבל זה לא הפחית מעוצמת הכאב בזמן הפרידה.
ולפני שבוע
בשיעור משחק אצל מיכאל אלוני, כשהייתי צריכה לשחק את סקיילר מתוך הסרט
"סיפורו של ויל האנטינג", שאוהבת את ויל והוא לא מחזיר לה אהבה, לא
הצלחתי להתחבר לכאב הזה שלי של אהבה נכזבת, לפגיעות הזאת. וזה מאוד הפתיע אותי. כי אני בחרתי את הסצנה הזו מתוך הזדהות עם הדמות, וחשבתי שאני מחוברת לשם מאוד. אבל מסתבר ששנים של זוגיות טובה ויציבה עם אפי האהוב
שלי גרמו לי לשכוח מהכאבים האלה. והאמת? טוב שכך.
ומה המסר של כל
זה? וואלה, לא יודעת. סתם התחשק לי לשתף על כאב ישן שחזר להגיד שלום אחרי 12 שנה, בלימודי משחק
ובתקופת הקריסמס, כמו שכאבים ישנים נוהגים לעשות מדי פעם באופן מפתיע. כנראה שהכאב הזה חזר לבקר כדי להזכיר לי להישאר מחוברת לעצמי, לזכור את הדרך שעברתי
ושאני ממשיכה לעבור, וכמו שאני עושה בכל יום - להודות על מה שיש.
מרי קריסמס.
שלכם באהבה,
שלכם באהבה,
