זה לא חייב להיות מושלם

כבר מספר חודשים שאני משתעשעת עם הרעיון של כתיבת בלוג.

ועבורי זו הפתעה די גדולה. 

מה לי ולכתיבת בלוג אתם שואלים? שאלה טובה...

בשנים האחרונות הדבר שהפך להיות הכי חשוב לי בעולם (חוץ מילדי, כמובן) הוא הביטוי העצמי שלי.

אחרי כל מה שעברתי, הבנתי שכדי להיות באמת מאושרת אני חייבת לבטא את עצמי. עד הסוף. באותנטיות. בלי לצנזר את עצמי וגם בלי לעטוף את זה בהתנצלויות, הסברים או נצנצים למיניהם. כי כשאני מבטאת את עצמי בדיוק כמו שאני, אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת. אני מאשרת את עצמי, לא מחכה לאישורים מהסביבה, ולא פוחדת להראות אותי לעולם. 

אבל אני וביטוי עצמי היו 2 דברים שונים ומנוגדים עד לפני כמה שנים. אז מה עושים???

כמאמנת אישית (קואוצ'רית), אני יודעת שהדרך הטובה ביותר לפתח שריר מסוים (כמו שריר הביטוי העצמי) היא להתאמן כמה שיותר. בדיוק כמו בחדר כושר.
אז התחלתי להתאמן על הביטוי העצמי שלי בדרכים מגוונות:

• צילום

תמיד דרך זווית הראייה הייחודית שלי. אפי, בעלי, קצת פחות נלהב מהחיבה שלי לצילום כי הוא זה שצריך לשמור ולמיין את עשרות אלפי התמונות שלי...אבל בסוף הוא יבין שכל אחד ותפקידו בחיים ;)...אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים...
(הנה כמה תמונות שצילמתי פעם, במסגרת קורס צילום).

• שירה

אמנם אף פעם לא למדתי פיתוח קול, אבל אני כל כך אוהבת לשיר. וכשאני שרה, אני לא שמה לב לזמן שעובר ולשום דבר אחר שקורה מסביבי. שיא האושר. מה שנקרא "זרימה" בשפת הפסיכולוגיה החיובית אהובתי. אני חיה על קריוקי, שירה בציבור, והכי אני אוהבת כשמנגנים לי בגיטרה (בדרך כלל בעלי, אחי או דודי המוכשר) ומאפשרים לי לעוף.

• ריקוד

החופש האולטימטיבי. חיבור מטורף בין גוף לנפש. בלי חוקים או כללים מגבילים. הריקוד מאפשר לי להראות צדדים שונים שקיימים בי ולהתחבר לעוצמה שלי, לנשיות ולמיניות שלי וגם להומור ולשטותניקיות שלי. 

• משחק 

ה-חידק שלי מאז ומתמיד. חלום חיי. שניצת שוב בהפתעה גמורה ובמלוא הכוח לפני 4 שנים כשעליתי על הבמה עם חברותיי למופע ההשראתי "קומי תהיי – סיפורן של נשים רגילות לגמרי". על חידק המשחק צפו מאמר נפרד...

• דיבור 

נשמע בנאלי אבל עבורי זה ממש לא. 
אני יותר ויותר מאפשרת לעצמי לדבר, במקום האוטומט שלי לשתוק בהרבה סיטואציות. וגם כשמדברת - בוחרת לעצמי דעה. במשך שנים חשבתי שאין לי דעה על רוב הדברים בעולם, עד שהבנתי שזה בולשיט. האמת היא שפשוט פחדתי תמיד לבחור צד. לקחת אחריות. לשלם את המחיר על הדעות שלי. אז היום, אני מעזה לבחור דעות ולבטא אותן. יותר ויותר. אני גם מעזה לשאול המון שאלות. מה שתמיד התביישתי. אבל היום אני יודעת שזה הטבע שלי, סגנון התקשורת שלי, וחלק מהותי מהביטוי העצמי שלי.

• כתיבה 

זו אהבה יחסית חדשה שלי. אף פעם לא החשבתי את עצמי ככותבת טובה.  גם לא נמשכתי לתחום. אבל כקואוצ'רית אני יודעת שברגע שמתחילים לאמן שריר מסוים הוא מתפתח ומתפתח ובא לידי ביטוי בתחומים שונים במקביל. אז כנראה ששריר הביטוי העצמי שלי שהתפתח מאוד בשנים האחרונות מחפש ומוצא מרחבים חדשים לפרוץ בהם. האמת היא, שהשריר הזה כל כך התפתח עד שהוא ממש הפך למפלצת ויצר אצלי חלום חדש – להוציא ספר תוך שנה מהיום. אההההה!!!! הנה אמרתי את זה.

אז החלטתי שבא לי לכתוב בלוג, והחלטתי שאני כותבת מספיק טוב כדי להפוך לבלוגרית (החלטה מרעישה ומהפכנית עבורי!!!), ואז החלטתי שמה שהכי בא לי (אני מושפעת מתקופת ה"בא לי" של הילדים שלי) לכתוב עליו הוא על משבר גיל ה40 שלי שאני חווה בחודשים האחרונים, ממש לפי הספר, עם התקרבותי לגיל המשמעותי והמאיים הזה. חשבתי לעצמי  - למה לשמור לעצמי את כל ה"טוב" הזה שיש במשבר, את כל ההתמודדויות, הנפילות, הדכדוך, הבלבול, החיפושים, החפירות, ההרהורים והכי חשוב - התובנות? אחרי הכל- Sharing is caring, לא???

חשבתי לעצמי שהמון נשים תוכלנה להזדהות איתי, ואולי אפילו גברים, ולדעתי זה ממש לא חייב להיות רק בני 40, כי מה שאני עוברת במשבר הזה שלי יכול להיות רלוונטי לכל אדם בוגר.

אז גלגלתי את הרעיון במוחי כבר כמה שבועות, והיום החלטתי להוציא את הרעיון לפועל. לכתוב את המאמר הראשון שלי בבלוג. ולפרסם אותו. גם אם הוא לא מושלם. כי זה ביטוי עצמי מלא. לבטא את עצמי כמו שאני. בלי פילטרים. וזה חלק מהמסע שלי – לקצר את הזמן בין הרעיון שיש במוחי לבין הוצאתו לפועל, ולא לחכות שהדברים יהיו מושלמים. וגם על זה צפו מאמר נרחב...(מה לעשות, ככל שאני מבטאת את עצמי יותר, יש לי פתאום המון מה להגיד על כל דבר...).

אז הנה הוא. המאמר הראשון שלי. לא מושלם אבל חי וקיים.
שלכם באהבה.