אני בוחרת להיעלב!!!

משבר גיל ה40 שלי התחיל בדיוק לפני שנה, כחודש לפני שחגגתי יומולדת 39 (טוב, תמיד הייתי מפותחת לגילי). חוויתי אז 3 חודשים של דיכאון, או דאון, או משהו לא טוב. איך יודעים בעצם איך קוראים לזה? בדכאון לא מתפקדים כל כך, ואני די תפקדתי. אבל יש גם דכאון תפקודי או משהו כזה, לא? לא יודעת ממש. רק יודעת שהרגשתי חרא. שזה מאוד לא אופייני לי. והיו גם די הרבה רגעים שבהם פתאום התחלתי לבכות. אפילו בלי להבין למה. כלומר, כשהייתי עסוקה או עם אנשים הייתי ממש בסדר, ואפילו שמחה, אבל באוטו בדרך הביתה או כשהייתי בבית עם עצמי פתאום זה תפס אותי. עצב, כאב, תסכול, כל מיני רגשות איכסים כאלה. רגשות שפעם לא העזתי להרגיש. אני חושבת שהדכאון הזה התחיל כשמישהי מאוד יקרה לי אמרה לי כמה מילים שמאוד מאוד פגעו בי. וכמה ימים אחר כך מישהי משמעותית נוספת עשתה משהו שמאוד פגע בי. והרשיתי לעצמי להיפגע. ולצלול לתוך הכאב הזה שפשוט משך אותי למטה. נכון יש את אלה (המעצבנים) שתמיד כשאנו נעלבים אומרים לנו – את בחרת להיעלב? אז אני בחרתי להיעלב! מאוד! עד עמקי נשמתי!

ואלה, ידידיי, החדשות הטובות. 
כי הבחירה הזו היא מהפך עצום עבורי. כל חיי הייתי חזקה, גיבורה, זורמת, קלילה, איך שבא לכם לקרוא לזה. כל המילים הללו שאמורות לתאר מישהי שלא בוחרת להיעלב. או יותר נכון – שלא מרשה לעצמה להיעלב. כמו עוד הרבה דברים שהיא לא מרשה לעצמה לעשות. כי מי שלא מרשה לעצמה להיעלב כנראה חושבת שהעלבון שלה לא מספיק חשוב, מוצדק, הגיוני או לגיטימי. ולמיטב הבנתי, אותה מישהי שלא מרשה לעצמה להיעלב, כנראה חושבת שהיא עצמה לא מספיק חשובה, שהרגשות שלה לא מספיק חשובים, ושכדי שיאהבו אותה ויקבלו אותה עליה "לזרום", "להמשיך הלאה", "להתקדם", "לדפדף" או כל מילה אחרת שבעצם שוללת ממנה את הלגיטימציה להרגיש. ככה זה היה במקרה שלי, בכל אופן. תמיד הייתי כזו קלילה וזורמת, וחשבתי שזו מעלה חיובית וחשובה. מה שנכון. רק שמסתבר שיש לה מחירים. כבדים. בשנים האחרונות עברתי (ואני עדיין עוברת) תהליך מאוד עמוק של מתן לגיטימציה לעצמי. למעשה, הלגיטימציה הפכה להיות ערך עליון עבורי. לגיטימציה להיות מי שאני. לטוב ולרע. לגיטימציה להרגיש את כל קשת הרגשות. גם הרגשות השליליים והקשים. לגיטימציה לבחור. מה שבא לי. כולל לגיטימציה לבחור להיעלב.

עכשיו חשוב לי להסביר משהו. אנחנו לא באמת בוחרים להיעלב, כי הרגש הראשוני הוא לא באמת בשליטתנו. כשקורה משהו שאנו מפרשים כעלבון עבורינו אנו נעלבים ואין לנו באמת יכולת לשלוט ברגש הראשוני הזה. מה שכן, אנו יכולים לבחור איך לפעול בהקשר לאותו הרגש – האם לאפשר לעצמינו להרגיש את העלבון הזה או שמא להדחיק אותו? האם לבטא אותו או להשתבלל? ולכן כשאני אומרת שבחרתי להיעלב, הכוונה היא שבחרתי להתמסר לרגש לחלוטין.

בעבר לא יכלתי לבחור להיעלב כי לא באמת היתה לי בחירה. חשבתי שאני חייבת לפעול בצורה מסוימת כדי להיות בסדר, אהובה, מספיק טובה. ולכן פעלתי על אוטומט בדרכים שחשבתי שיזכו אותי באהבה וימלאו אותי. מה שלא נכון, כמובן, כי אני לא אהבתי את עצמי מספיק אז. וכשאני לא אוהבת את עצמי מספיק, שום אהבה חיצונית לא יכולה למלא אותי. ופתאום לפני שנה בחרתי להיעלב עד מאוד. וממש צללתי לתוך העלבון. מבחירה. אפשרתי לעצמי להיות ילדותית, רגשנית, לא לוגית, ולהיעלב, אולי בצורה מוגזמת. בעצם בטוח. ועבורי זה מעשה מאוד אמיץ. 

אלה היו 3 חודשים מאוד לא פשוטים עבורי. בחודשים האלה בכיתי הרבה, ישנתי הרבה, כתבתי  לראשונה, ועבדתי מעט. מה שעוד קרה בחודשים הללו הוא שפתאום עלו רגשות שליליים נוספים לראשונה בחיי כמו קנאה. תמיד חשבתי שאני לא אשה קנאית. מכירים את זה? "אני לא כזאת...". ופתאום הרשיתי לעצמי לקנא.

לאט לאט הבנתי שאין דבר כזה "אני לא כזאת". כולנו "כאלה". כולנו בני אדם. כולנו אמורים להרגיש את כל קשת הרגשות. כולל הרגשות השליליים והקשים ביותר. האנשים היחידים שפטורים מהרגשות הללו הם פסיכופטים ומתים. ואנחנו לא רוצים להשתייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל עד כמה שידוע לי...בכל מקרה, מה שקרה לי לפני שנה הוא שפרצתי לחלוטין את סכר הרגשות שלי. הסכר שהיה סגור כל כך הרבה שנים. שנפרץ לראשונה בגיל 21, כשעברתי טיפול רגשי ונפשי שבזכותו יצאתי מבולמיה קשה אחרי שנים. לפני שנה הסכר נפרץ בעוצמה גדולה.

והדבר המשמח הוא שכשפרצתי את סכר הרגשות השליליים, קרה דבר נוסף ומפתיע. כל פעם שיצאתי לבלות, להרצאה, למפגש עם חברה או לטיול, הרגשתי תחושת היי מטורפת, כאילו אני על סמים. תחושת אושר ושמחה עוצמתית מאוד. ובמשך חודשים ארוכים לא הבנתי מה פשר ההרגשה הזאת.

ואז זה היכה בי.

כששחררתי את הרגשות השליליים, למעשה שחררתי גם את הרגשות החיוביים. כי הרי כל הרגשות שלנו, השליליים והחיוביים, יוצאים מאותו מקום ועוברים דרך אותו צינור רגשי. והקטע הוא שכשאנו מנסים להשתיק את הרגשות השליליים אנו משתיקים גם את הרגשות החיוביים!!! כי אי אפשר להשתיק רק חלק מהרגשות. יש לנו כפתור ווליום אחד לכל הרגשות שלנו והשאלה היא באיזו עוצמה אנו בוחרים להרגיש את החיים.

אז אני בחרתי להיעלב. ובחרתי להרגיש את החיים. בפול ווליום. נמאס לי לפחד מהרגשות של עצמי.

הבנתי שאני יכולה ורוצה להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לי. וזה מתחיל בלהתמודד עם הרגשות של עצמי. באמת. להפסיק לברוח ולהתחיל לבחור. בעצמי. ובחיים.

שלכם באהבה.

אנג'לינה ואני: מה הבנתי על החיים אחרי ניתוח כריתת שחלות בגיל 40?

לאחר שנמצאתי כנשאית של הגן BRCA1 נאלצתי להיפרד מהשחלות שלי ולעבור את "הניתוח של אנג'לינה ג'ולי". אחרי שנים של מאבק בבולמיה, דווקא אחרי שגופי הפסיק לייצר אסטרוגן, אני אוהבת את עצמי יותר מאי פעם. מבחינתי אני לא נכנסת לגיל הבלות אלא לגיל הבשלות.

את הולכת לעבור סירוס כימי. זאת ירידה חדה מ100% יצור אסטרוגן ל0%. זאת טראומה לגוף. את הולכת לעבור תקופה קשה. יובש בנרתיק? הצחקת אותי. יש נשים שלא מסוגלות ללכת מרוב יובש ולא מוכנות להתקרב לבעלים שלהן מרוב חוסר חשק מיני. נדודי שינה והזעות ליליות. גלי חום. קמטים. השמנה. מצבי רוח. דכאון. אוסטאופורוזיס. סכנה למחלות לב.
אלו הן חלק מתופעות גיל הבלות שאני (עוד לא בת 40) עלולה לחוות מיידית, עקב ניתוח מניעתי להוצאת שחלות וחצוצרות, כפי שהוצגו לי על ידי רופאים מומחים שונים. אל תתבלבלו- אותם רופאים המליצו לי חד משמעית על הוצאת השחלות עקב העובדה שאני נשאית של הbrca1 -  - "מתנה"/מוטציה גנטית שקיבלתי בתורשה, אשר מעלה את הסיכון שלי לחלות בסרטן השד (סיכון של 50-80% לעומת 12% באוכלוסייה הכללית) ובסרטן השחלות (סיכון של 30-50% לעומת 1.5% באוכלוסייה הכללית). הניתוח לכריתת שחלות מוריד את הסיכון להתפתחות סרטן שחלות ב90% ואת הסיכון להתפתחות סרטן שד ב50%. לכן הוא מומלץ באופן גורף, למרות כל התופעות הלא נעימות הצפויות בעקבותיו. ולמרות שזוהי, ללא ספק, טראומה גדולה לגוף, שנכנס לגיל הבלות באופן פתאומי ולא באופן טבעי והדרגתי כמו אצל רוב הנשים.

                       עם בעלי והילדים

לפני 10 שנים עשיתי את הבדיקה הגנטית לבדיקת נשאות (בדיקת דם פשוטה), בעקבות היסטוריה משפחתית ענפה של סרטן שד ו/או שחלות אצל אמי, סבתי ואחיותיה, ובעקבות המלצות חוזרות ונשנות להיבדק של כירורג השד הקבוע שלי מגיל 18. במשך כעשור לא ממש ששתי להיבדק. חשבתי לעצמי – מה בדיוק זה ייתן לי חוץ מחרדות? בסופו של דבר הסכמתי להיבדק מסיבה אחת- הנשאות מקנה לי בדיקת mri בחינם פעם בשנה....ידעו איך לקנות אותי ☺ . מאז אני במעקב מקיף כל חצי שנה: רופא נשים, כירורגית שד, אולטרה-סאונד, מרקרים (בדיקת דם), mri וממוגרפיה לסירוגין. כל חצי שנה אני עושה "יום כיף" של בדיקות מקיפות במרכז מירב, המרכז לנשאיות בריאות בתל השומר (שכשגיליתי אותו הרגשתי שגיליתי את גן העדן שלי: מקום שמאגד בתוכו את כל המומחים בתחום ואשר משגיח עלי ב7 עיניים). מדי פעם יוצא לי לעשות גם ביופסיה מהשד. בקיצור, יום כיף אמיתי הכולל רכבות הרים לאוהבות אקסטרים כמוני... אבל עכשיו ברצינות – העיקר הוא שאני יודעת שאני במעקב צמוד ואם המחלה תבוא וכשהיא תבוא, אגלה אותה מוקדם. ואז – הסיכויים לטובתי. אממה? בעוד שסרטן שד זו מחלה שאפשר לגלות מוקדם ולטפל בה, במקרה של סרטן השחלות המצב הוא בעייתי הרבה יותר. סרטן השחלות נחשב לאחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר, ושיעורי ההישרדות שלו לא השתנו במשך עשרות שנים ועומדים על כחמש שנים מרגע הגילוי, וזאת בגלל שקשה לאתר אותו בשלב מוקדם. לכן ההמלצה הגורפת לנשאיות היא כריתת שחלות.

                       "הצטרפתי למועדון של אנג'לינה ג'ולי"

אז אחרי שהתלבטתי כל יום מאז הלידה של ליה שלי לפני כשנתיים וחצי האם אני רוצה עוד ילד או לא לפני שאני סוגרת את הבסטה, בסוף החלטתי ששלם וטוב לי ככה, עם המשפחה שיצרתי (2 בנים ובת), ושהגיע הזמן לעשות את הצעד הזה. למרות הכל. אז לפני חודשיים זה קרה. עברתי את הניתוח. החלטתי שאני מספיק חשובה ומשמעותית כדי לבחור בזה ולהוציא את פצצת הזמן המתקתקת הזאת מגופי. אחרי שנים שהתייחסתי לגוף שלי כמו פח זבל והכנסתי אליו כל דבר בלי סינון, הפעם החלטתי הפוך- לא רק שאני בוחרת ובוררת מה להכניס לגוף שלי ולחיים שלי בכלל, אני אפילו מוציאה מיוזמתי מה שלא טוב לי, כדי להגן על עצמי. מה גם שבזאת הצטרפתי למועדון היוקרתי שבו נמצאת גם אנג'לינה ג'ולי. מה שמאוד הגיוני כי הרבה אנשים באמת מתבלבלים בינינו ...

     גם אנג'לינה ג'ולי עברה את הניתוח לכריתת שחלות וחצוצרות לאחר שהתגלתה כנשאית של הגן BRCA1 | צילום: Gettyimages

כמה ימים לפני הניתוח, בים, חוויתי רגע התעלות חזק מאוד של תחושת הודיה עמוקה מאוד על כל מה שיש לי בחיים, כולל הגוף שלי. הגוף שבמשך שנים נתן לי הכל- בריאות, יופי, עוצמה, גמישות, אתגרים, חושים שמאפשרים לי לשמוע שירים שלוקחים אותי למחוזות רחוקים, לראות מראות מרהיבים מסביב לעולם ובעיקר את פני ילדיי, לטעום אוכל מנחם וממלא, להרגיש עונג פיזי וחום אנושי, ולהריח ריחות שמחזירים אותי לילדות. גוף שהוא בית לנשמה שלי, שמאפשר לי להתבונן על עצמי מהצד ולהבין מי אני. גוף שמאלץ אותי לעבור מסע חיים שלם של התבוננות פנימה, קבלה ואהבה עצמית. ואני, מצידי, נלחמתי בגוף שלי שנים. שנאתי אותו ואת עצמי. פסגת השנאה העצמית היתה בגיל הנעורים שבו התמודדתי עם בולמיה קשה במשך 5 שנים. האבסתי את עצמי באוכל בכמויות סיטונאיות, בצורה בלתי נשלטת, רק כדי לסתום איזשהו בור. רק שהבור היה נפשי ורגשי וכמובן שלא יכל להתמלא כל עוד לא עברתי תהליך ריפוי עמוק עם עצמי. מסכן הגוף שלי. הוא בכלל לא היה קשור לזה... אבל אני תמיד באתי אליו בטענות. שהוא לא מספיק רזה, יפה או שווה. הפלתי עליו את כל צרותיי וכאביי. והוא, למרות שזה כל כך לא הוגן, תמיד היה שם לצידי ושמר עלי, למרות שלא ידעתי להעריך אותו. רק בשנים האחרונות למדתי להעריך את הגוף המדהים שקיבלתי מהבריאה. גוף חזק, בריא, יפה, עוצמתי וקסום, שהעניק לי 3 ילדים אהובים ובריאים. יש יותר מזה? והשיא היה בלידה השלישית, של ביתי, שאותה ילדתי בלי אפידורל וזו היתה חוויה עוצמתית שבה הרגשתי כל יכולה.

                       עם המשפחה

אז המוטו החדש שלי עכשיו הוא: "שחלות זה לחלשות!", והחלטתי שאני לא נכנסת לגיל הבלות, אלא לגיל ה"בשלות". נשמע יותר סימפטי. לא??? לי, בכל אופן, זה עושה הרבה יותר חשק להמשיך במסע הזה. לא מבינה את המושג הכל כך שלילי הזה, "גיל הבלות", השגור בפי אנשי המקצוע, שאמורים לעזור לנשים בשיא חייהן, כשרק השם הזה כשלעצמו יכול לגרום לנו לדיכאון ולתחושת חוסר רלוונטיות. ואפרופו גיל הבשלות - באותו הרגע בים עשיתי עסקה עם הגוף שלי, שאותו למדתי להעריך ולאהוב. עשיתי איתו עסקה שהוא ימשיך לשמור עלי - בניתוח, בהחלמה ובכניסתי לגיל הבשלות. ואני, בתמורה, אשמור עליו, ואתיחס אליו ולעצמי בכבוד ובאהבה המגיעים לנו. כי באמת הגיע הזמן.

ואם אתם שואלים, מה שעוזר לי להיות חזקה בימים אלו שאחרי הניתוח זו העובדה שאני באמת מודה על הזכות שיש לי לטפל בי ובגופי ממקום שלם ובריא, מקום של בחירה ולקיחת אחריות על חיי, בלי לחכות למחלה או למשבר שיאלצו אותי להתמודד. והיום, אני יודעת ובטוחה, שעל ידי הוצאת השחלות (והחצוצרות) מגופי, אני לא באמת מתרוקנת. אני בעצם מפנה מקום בתוכי ובחיי למשהו חדש, משמעותי ובריא הרבה יותר.

להתראות נעורים. שלום אהבה.

שלכם באהבה.

זה לא חייב להיות מושלם

כבר מספר חודשים שאני משתעשעת עם הרעיון של כתיבת בלוג.

ועבורי זו הפתעה די גדולה. 

מה לי ולכתיבת בלוג אתם שואלים? שאלה טובה...

בשנים האחרונות הדבר שהפך להיות הכי חשוב לי בעולם (חוץ מילדי, כמובן) הוא הביטוי העצמי שלי.

אחרי כל מה שעברתי, הבנתי שכדי להיות באמת מאושרת אני חייבת לבטא את עצמי. עד הסוף. באותנטיות. בלי לצנזר את עצמי וגם בלי לעטוף את זה בהתנצלויות, הסברים או נצנצים למיניהם. כי כשאני מבטאת את עצמי בדיוק כמו שאני, אני בעצם נותנת לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני באמת. אני מאשרת את עצמי, לא מחכה לאישורים מהסביבה, ולא פוחדת להראות אותי לעולם. 

אבל אני וביטוי עצמי היו 2 דברים שונים ומנוגדים עד לפני כמה שנים. אז מה עושים???

כמאמנת אישית (קואוצ'רית), אני יודעת שהדרך הטובה ביותר לפתח שריר מסוים (כמו שריר הביטוי העצמי) היא להתאמן כמה שיותר. בדיוק כמו בחדר כושר.
אז התחלתי להתאמן על הביטוי העצמי שלי בדרכים מגוונות:

• צילום

תמיד דרך זווית הראייה הייחודית שלי. אפי, בעלי, קצת פחות נלהב מהחיבה שלי לצילום כי הוא זה שצריך לשמור ולמיין את עשרות אלפי התמונות שלי...אבל בסוף הוא יבין שכל אחד ותפקידו בחיים ;)...אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים...
(הנה כמה תמונות שצילמתי פעם, במסגרת קורס צילום).

• שירה

אמנם אף פעם לא למדתי פיתוח קול, אבל אני כל כך אוהבת לשיר. וכשאני שרה, אני לא שמה לב לזמן שעובר ולשום דבר אחר שקורה מסביבי. שיא האושר. מה שנקרא "זרימה" בשפת הפסיכולוגיה החיובית אהובתי. אני חיה על קריוקי, שירה בציבור, והכי אני אוהבת כשמנגנים לי בגיטרה (בדרך כלל בעלי, אחי או דודי המוכשר) ומאפשרים לי לעוף.

• ריקוד

החופש האולטימטיבי. חיבור מטורף בין גוף לנפש. בלי חוקים או כללים מגבילים. הריקוד מאפשר לי להראות צדדים שונים שקיימים בי ולהתחבר לעוצמה שלי, לנשיות ולמיניות שלי וגם להומור ולשטותניקיות שלי. 

• משחק 

ה-חידק שלי מאז ומתמיד. חלום חיי. שניצת שוב בהפתעה גמורה ובמלוא הכוח לפני 4 שנים כשעליתי על הבמה עם חברותיי למופע ההשראתי "קומי תהיי – סיפורן של נשים רגילות לגמרי". על חידק המשחק צפו מאמר נפרד...

• דיבור 

נשמע בנאלי אבל עבורי זה ממש לא. 
אני יותר ויותר מאפשרת לעצמי לדבר, במקום האוטומט שלי לשתוק בהרבה סיטואציות. וגם כשמדברת - בוחרת לעצמי דעה. במשך שנים חשבתי שאין לי דעה על רוב הדברים בעולם, עד שהבנתי שזה בולשיט. האמת היא שפשוט פחדתי תמיד לבחור צד. לקחת אחריות. לשלם את המחיר על הדעות שלי. אז היום, אני מעזה לבחור דעות ולבטא אותן. יותר ויותר. אני גם מעזה לשאול המון שאלות. מה שתמיד התביישתי. אבל היום אני יודעת שזה הטבע שלי, סגנון התקשורת שלי, וחלק מהותי מהביטוי העצמי שלי.

• כתיבה 

זו אהבה יחסית חדשה שלי. אף פעם לא החשבתי את עצמי ככותבת טובה.  גם לא נמשכתי לתחום. אבל כקואוצ'רית אני יודעת שברגע שמתחילים לאמן שריר מסוים הוא מתפתח ומתפתח ובא לידי ביטוי בתחומים שונים במקביל. אז כנראה ששריר הביטוי העצמי שלי שהתפתח מאוד בשנים האחרונות מחפש ומוצא מרחבים חדשים לפרוץ בהם. האמת היא, שהשריר הזה כל כך התפתח עד שהוא ממש הפך למפלצת ויצר אצלי חלום חדש – להוציא ספר תוך שנה מהיום. אההההה!!!! הנה אמרתי את זה.

אז החלטתי שבא לי לכתוב בלוג, והחלטתי שאני כותבת מספיק טוב כדי להפוך לבלוגרית (החלטה מרעישה ומהפכנית עבורי!!!), ואז החלטתי שמה שהכי בא לי (אני מושפעת מתקופת ה"בא לי" של הילדים שלי) לכתוב עליו הוא על משבר גיל ה40 שלי שאני חווה בחודשים האחרונים, ממש לפי הספר, עם התקרבותי לגיל המשמעותי והמאיים הזה. חשבתי לעצמי  - למה לשמור לעצמי את כל ה"טוב" הזה שיש במשבר, את כל ההתמודדויות, הנפילות, הדכדוך, הבלבול, החיפושים, החפירות, ההרהורים והכי חשוב - התובנות? אחרי הכל- Sharing is caring, לא???

חשבתי לעצמי שהמון נשים תוכלנה להזדהות איתי, ואולי אפילו גברים, ולדעתי זה ממש לא חייב להיות רק בני 40, כי מה שאני עוברת במשבר הזה שלי יכול להיות רלוונטי לכל אדם בוגר.

אז גלגלתי את הרעיון במוחי כבר כמה שבועות, והיום החלטתי להוציא את הרעיון לפועל. לכתוב את המאמר הראשון שלי בבלוג. ולפרסם אותו. גם אם הוא לא מושלם. כי זה ביטוי עצמי מלא. לבטא את עצמי כמו שאני. בלי פילטרים. וזה חלק מהמסע שלי – לקצר את הזמן בין הרעיון שיש במוחי לבין הוצאתו לפועל, ולא לחכות שהדברים יהיו מושלמים. וגם על זה צפו מאמר נרחב...(מה לעשות, ככל שאני מבטאת את עצמי יותר, יש לי פתאום המון מה להגיד על כל דבר...).

אז הנה הוא. המאמר הראשון שלי. לא מושלם אבל חי וקיים.
שלכם באהבה.