התנועה לשחרור האישה

יש משהו מאוד משחרר בלהיות בת 40.
אמנם, מצד אחד, הגוף שלי משתנה מול העיניים שלי (ולא לטובה...) - עובדה די קשה לעיכול. אני מבינה שאני כבר בחיים לא אראה כמו בת 20, ואני מבינה גם שיש כל מיני דברים שכבר לא יקרו בחיים. למשל, אפילו אם, במקרה הכי טוב, אגשים את החלום שלי להיות שחקנית, אני כבר לא אלוהק בחיים לתפקיד בת ה20 הכוסית והפלרטטנית שיכלתי לשחק בצורה כל כך משכנעת... לפני 20 שנה. מאוחר מדי. עם כל הצער שבדבר, צריך לומר את האמת המרה - יש חלומות שיש להם דדליין!
אני גם לא יכולה ללכת ללמוד משחק 3 שנים כמו שצריך, כי יש מגבלת גיל...לפחות בארץ.  אני כבר לא יכולה לנסוע להיזרק בהודו במשך כמה חודשים טובים עם עצמי ולעשות מדיטציות וויפסנות מהבוקר עד הלילה, כי יש לי (תודה לאל!!!) בעל וילדים שאני מאוד אוהבת ושהם חלק בלתי נפרד ממני (אולי עוד 20 שנה ככה אוכל לטוס בלי לדאוג לילדים, אבל אז אני כבר אהיה בת 60...שזה מפחיד לא פחות, והחוויה תהיה אחרת). ויש כמובן עוד הרבה דברים שאני כבר לא יכולה לעשות...קטע. צריך לעכל את זה.

עדיין חולמת להיות שחקנית...

מצד שני, יש בזה משהו מאוד משחרר.
לפני כמה ימים הייתי עם אפי, בעלי, בחתונה מדהימה. כולם היו שם יפים ויפות. ובעיקר - היו שם מלא בנות 20 פלוס, יפות ומקסימות. הבטתי בהן ופתאום חשבתי לעצמי - איזה קטע, אני כבר לא בתחרות איתן. אם בעבר סיטואציה כזו היתה גורמת לי לקנא ולהילחץ שהן יותר יפות ורזות ממני, הפעם קלטתי שאני חופשיה מההשוואות. כי אי אפשר באמת להשוות בינינו. הן תפוזים ואני תפוח. בשל מאוד... ההשוואה לא רלוונטית. אם כבר בא לי להשוות לאחרות, כמו שכולנו כל כך רגילים למרות שזה כל כך רע לנו, יותר נכון לי להשוות את עצמי לבנות גילי. ושם כבר הרבה יותר נוח לי בשלב זה של חיי.

אי אפשר להשוות תפוזים לתפוחים...

 ואפרופו השוואות, מעניין שדווקא בצעירותי, כשנראיתי פצצה, הרגשתי תמיד נחותה לעומת כולן. ודווקא היום, כשאני כבר לא כזו פצצה כמו פעם, אני תמיד מרגישה בעלת ערך. אולי כי היום אני מתבוננת על עצמי לעומק. ולא רק על החיצוניות. אז לחיצוניות יש פחות משקל במשוואה הכוללת. אני גם יותר ויותר משתדלת להשוות את עצמי של היום לעצמי של פעם, ולבחון במה התפתחתי ומה אני רוצה עוד לשפר. בניגוד לפעם, שהסתכלתי בעיקר החוצה על אחרים, ולא פנימה לתוך עצמי. השוויתי את עצמי בעיקר לאחרות, וזה תמיד עשה לי רע. כי כשאנחנו משווים את עצמינו לאנשים אחרים, תמיד יהיה מישהו יותר טוב, יפה, חכם או מוצלח מאיתנו, ולכן כדאי לנסות להמנע מהשוואות כאלה עד כמה שניתן. למרות שזה לא פשוט.

כבר לא צריכה להשוות את עצמי אליהן...

וכשאני מסתכלת על עצמי, אני מזהה שיש משהו מבחינתי בגיל הזה שהוא הרבה יותר נוח. נינוח. הרבה פחות מתאמץ.  אם פעם הייתי מאוד מתאמצת להיראות הכי טוב בעולם, היום אני מתאמצת הרבה פחות. מתלבשת הרבה יותר נוח. נועלת נעליים שטוחות נוחות רוב הזמן כי לא מוכנה לסבול מכאבי גב בשביל להיות יפה על עקבים. יותר דואגת לבריאות ולתחושה הפיזית שלי. לגוף שלי. עדיין אוהבת להיראות טוב, כמובן, אבל פחות מוכנה לשלם מחירים בשביל זה. אני גם הרבה פחות מתאמצת לפני שאני מבטאת את עצמי, בדיבור או בכתב. לא חושבת ומנתחת כל דבר שיש לי לומר עשרים אלף פעם לפני שמוציאה את זה מהפה כמו בעבר. מוכנה לטעות. לשאול. להיראות לא יודעת. אני אפילו מעלה תמונות שלי לרשת בלי עריכות ותיקונים (השם ישמור!!!) כמו שכל כך מקובל היום, כשהרבה פעמים אין קשר בין המראה האמיתי שלנו לתמונות שלנו ברשת. הרבה יותר נוח לי בעור של עצמי. למרות (או אולי בזכות זה) שהוא פחות מתוח...

ללא פוטושופ...חחח...

קטע מעניין זה שדווקא כשהגוף שלנו בשיאו, בסביבות גיל 20-30, הקבלה העצמית שלנו הרבה פעמים בקרשים, ועד שאנו לומדות לקבל את עצמינו כמו שאנחנו, סביב גיל 40, הגוף מתחיל להתדרדר...אבל זה חלק מהאירוניה של החיים.
או כמו שתימצת את זה משפט משעשע על תחתית לספלי קפה שראיתי פעם (אל תתפסו אותי במילה...לא זוכרת מילה במילה אבל רק שתבינו את הכוונה)- בגיל 35 סוף סוף למדתי לקבל את עצמי כמו שאני, ואז הגוף שלי התחיל להתפרק.

מאחלת לכולנו שנלמד לקבל את עצמינו כמו שאנחנו. ויפה שעה (או עשור) אחת קודם.
שלכם באהבה,