אני יושבת וכותבת את זה בדמעות. יושבת ובוכה. דמעות של אושר. הכרת תודה. ואהבה שמציפה אותי. אנחנו בבית עכשיו. כל המשפחה. ערב חג. אני בישלתי ואז קראתי קצת ובין לבין אני מטפלת בילדים ומסדרת את הבית. שום דבר מיוחד. אפי יושב, כותב ושולח ברכות שנה טובה. הילדים משחקים שלושתם יחד, מרכיבים פסי רכבת מעץ מאיקאה במסדרון. מדי פעם הולכים למטבח, אוכלים פיתה עם שוקולד שמורחים בעצמם (כולל ליה בת הכמעט 3), מתלכלכים ומלכלכים הכל ואני מנקה אחריהם בזמן שאפי נחרד מהתופת שמתחוללת במטבח. ברקע שירים ישראלים שקטים שאני נורא אוהבת ושעושים לי דגדוגים בלב. עידן רייכל, שלמה ארצי, קובי אפללו. שלומי שבת.
ופתאום אני מוצפת הכרת תודה. על החיים שלי. על המשפחה שלי. עלי. ודמעות מתחילות לעלות. אני מחניקה אותן וכל שיר חדש שמתחיל לנגן אני מרגישה אותן עומדות לפרוץ. אז הלכתי לשירותים, המעוז היחיד ששם (ככל הנראה) לא יפריעו לי לכמה דקות, ישבתי על האסלה ועשיתי מדיטציה. מיינדפולנס. תשומת לב לכל מה שקורה לי כאן ועכשיו. בלי שיפוטיות. רק תשומת לב מכוונת לתחושות הגוף, לרגשות ולמחשבות. מסתבר שתמיד אפשר לקחת כמה רגעים לעצמינו. אפילו עם שלושה ילדים קטנים בבית. תמיד יש לנו את השירותים :).
לפעמים כשאנו מוצפים אנחנו בורחים מעצמינו. אפילו כשזו הצפה של רגשות חיוביים. אנו לא יודעים מה לעשות איתם. אז אנו הולכים לאכול איזה משהו טעים או לנקות את הבית או נכנסים לפייס. אבל אפשר גם אחרת, אפשר להתמסר לרגשות שלנו. טובים ורעים. לקחת כמה דקות לעצמינו (בלי טלפון, בלי ספר ובלי טלויזיה). באמת להקשיב לעצמינו. ולדעת שהרגשות שלנו חולפים ומשתנים. כמו גלים. ושהם באו כדי להעביר לנו מסר. מסר מהנשמה שלנו.
אז נתתי מקום לרגש. לדמעות. לחום בגוף שהציף אותי (והפעם זה לא היה גל חום). ושאלתי את עצמי "מי אני?". כי זו השאלה שבדיוק דנים בה בספר "מיינדפולנס" שאני קוראת עכשיו. והבנתי שאני אהבה, שמחה, צחוק ולגיטימציה. שזה מה שהכי מגדיר אותי, אם משהו יכול באמת להגדיר אותי. כי אני הרי משתנה כל הזמן. כמו כולם. ופתאום חשבתי על זה שזו גם האוירה בבית שלי, במשפחה שלי. אהבה, שמחה, צחוק, ולגיטימציה. ברור שזה לא מושלם. ושלפעמים יש גם ויכוחים, צעקות, מריבות ודמעות. אבל אתמול, כשאיתן חזר מבת דודה שלו אחרי יום שלם, דניאל חיבק אותו ואמר לו שהוא התגעגע אליו, ועכשיו, בעודי יושבת וכותבת, איתן ניגש אלי, חיבק אותי ארוכות, נישק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, ואז עבר לאפי וחזר על הטקס. וליה הקטנה כל היום דבוקה אלי ומדי פעם מצמידה את ראשה לירכיים שלי ומחבקת אותי חזק.
ולפעמים האהבה הזאת מציפה אותי. ולפעמים אני רואה כמה אני משמעותית בתוך כל הטוב הזה. ולפעמים אני מבינה שאני המקור לכל מה שקורה בחיי. ולפעמים אני פשוט מודה. מודה על השנה שהיתה. ועל השנה שתהיה. ושיהיו כמה שיותר. עם כמה שיותר אהבה. ושמחה. וצחוק. ולגיטימציה. ועם כמה שיותר דמעות - של אושר, אהבה והכרת תודה.
שלכם באהבה.
